מי תומך בך?

"מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה", אומרים. ומי עומד מאחוריך? נשים, תסתכלו מעבר לכתף. מי תומך בכן להצליח? לא נעים להגיד: לא הרבה

20/04/2011
סאלי תדמור קבלו עדכונים מסאלי
  • RSS
» אולי זה לא ישתלם? צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto

משפילות את עצמנו

גם אם יש לנו סביבה אוהבת, היא לא בהכרח תומכת בנו להצלחה. גם אם כן, זו לא אותה תמיכה שהיינו מקבלות אילו היינו גברים.

אנחנו מתכננות ללמוד תחום נוסף. סביר שאנשים שסביבנו, אוהבים ככל שיהיו, אומרים: אולי זה יהיה יותר מדי בשבילך? אולי זה יקר מדי? אולי זה לא ישתלם? לא עברת את הגיל? אנחנו חושבות על השקעה כספית גדולה בעסק. כמה אנשים סביבנו יתמכו בצעד כזה? יש סיכון, נכון, אבל גם סיכוי גדול. מי יגיד: בטח, שווה לנסות. אם לא תנסי תמיד תישארי עסק קטן. אנשים מניחים שנשאר עסק קטן. מצפים לזה. או שנשאר בבית, או שכירות במשרה לא מספקת.

אנחנו מצטרפות לאחרים, אחרי יחס כזה, אנחנו מתחילות להתייחס אל עצמנו כך. אנחנו מצטרפות לקהל הלא-מעודדים שמאחורינו. אנחנו ביקורתיות לעצמנו, סקפטיות לעצמנו, משפילות את עצמנו.

יפיפיה, כריזמטית עם חלום ילדות

לא מזמן שמעתי את אחד השיאים של יחס כזה. אישה מבריקה, מוכשרת לגמרי באינסוף כיוונים, יפהפיה ופשוט כריזמטית. התחילה להתאמן איתי, כי היא רצתה לצאת מהבית, אחרי שנים של גידול ילדים. בתחילה היא אמרה שעדיף שתהיה מזכירה, כי זה הכי פרקטי בגילה, שנות הארבעים. זה מה שבעלה חושב שכדאי שתעשה. אח"כ אמרה שבעצם יש לה חלום ילדות, איור. היא מוכשרת בזה מאוד, ורוצה להיות מאיירת. אבל בעלה מתנגד, ואנחנו עבדנו על העניין הזה. למצוא את הכוח ללכת על זה ללא פרגון שלו, או ליצור פרגון מצידו.

אחרי כמה פגישות היא אומרת, את יודעת? הגננת של בני אמרה לי שהאיור קטן עלי. אני מסוגלת להרבה יותר. כל החלום הזה, בעצם התפתח בתוך הסביבה שגדלתי בה, שלא מאמינה בנשים. המקסימום שהן יכולות הוא להיות אומניות בזמנן הפנוי, אחרי שטיפלו בילדים, בבעל ובבית. מדהים, אמרתי. איזו התפתחות! חשבת על כוון אחר?

כן. חשבתי. אבל זה שאפתני כל כך, לא מציאותי, שאני מתביישת לשתף אותך. ובכלל, אני חושבת שזה לא רציני מה שאני עושה. קודם רוצה להיות מזכירה, אח"כ מאיירת, עכשיו אני מדברת על משהו אחר. זה לא עקבי. בעלי צודק – אני לא סגורה על עצמי. לא מגיע לי שנשקיע בקריירה שלי.

ביקורת פנימית אגרסיבית

מה?!?! לא הרבה פעמים מתאמנים ממש מפילים אותי מהכסא מהפתעה. שמעתי הרבה בימי חיי. אבל מתאמנת שלא מוכנה לשתף מאמנת בחלום שלה – זו פעם ראשונה. והביקורת הפנימית האגרסיבית הזו, שזה שיש לה חלום גדול יותר אומר שהיא לא עקבית - זו מראה מדויקת לעצמי, ולכולנו. לכל הנשים, ולו המצליחות ביותר. יכולנו להצליח הרבה, הרבה, הרבה (!) יותר. את הטופ אנחנו אפילו לא מדמיינות.

עדיף להכיר במצב ההתחלתי הזה: לא עומדים מאחורינו. המתאמנת הזו היא השאפתנית ביותר מבין חברותיה, ובטח במשפחתה. אם נחכה לתמיכה מאחור – היא לא תגיע. הדורות הקודמים לא ראו את המקום של האישה בטופ, וכך גידלו אותנו, גם אם אמרו אחרת.

לייצר תמיכה, בהדרגה

נתייאש? בטח שלא! לנשים בדור שלנו יש לנו יתרון אדיר. דור הסבים שלנו היה עסוק בשרידה פיזית. לחיות, ולא למות מרעב או מחלות. דור ההורים שלנו היה עסוק בשרידה כלכלית: למצוא משרה בטוחה שתספק קורת גג, מזון וכסף ללימודים לילדים. בדור שלנו, לפחות בחלקים גדולים שלו, השרידה הכלכלית נטו פשוטה. יש לנו זמן וכסף לתור אחרי האושר, הסיפוק, הכוח, מיצוי הפוטנציאל הגדול שלנו. אם אין תמיכה מאחורינו – נפסיק לחפש אותה כתנאי מקדים להצלחה. נלמד איך להצליח כנשים, מאוד, וגם לייצר בהדרגה את התמיכה סביבנו.

מתוך הבלוג של של סאלי תדמור.

תמונות אילוסטרציה: ThinkStockPhoto




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית marina 20/04/2011

    השבוע מישהי כתבה לי “אני רוצה לעשות את מה שאת עושה”…
    סיפרתי לה מה אני עושה….והיא הבינה שזה “לא כל כך מזהיר כמו שזה ניראה …” לא לה לפחות…
    שאלתי אותה, “מה החלום שלך”…אמרה שאין לה…שאלתי שוב…ענתה שאין…ככה כמה פעמים, עד שבסופו של דבר ניזכרה שיש לה אחד כזה, פשוט היא לא מאמינה שהיא יכולה להגשים אותו…

    ניסיתי להבין עם עצמי, באיזה שלב אנחנו מאבדים את היכולת להבין שאנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו, איך זה קורה, שאנחנו ניחנים ביכולת להיות מה שאנחנו רוצים אבל לא יודעים את זה או לא זוכרים את זה…

    גם לי לקח הרבה שנים להבין, שמה שאני רוצה, אני יכולה להיות, מה שאני רוצה אני יכולה לקבל, אני בסך הכל צריכה להחליט, לבקש, לירצות… זה כל כך הרבה יותר פשוט מימה שזה ניראה, אבל אנחנו לא מאמינים…כל כך מוזר…

  • תמונה אישית סאלי תדמור 20/04/2011

    אני חושבת שאנחנו מאבדים את החלום בהדרגה, מגיל הילדות.

    כמה פעמים אנחנו אומרים לילדינו: אי אפשר, זה מסובך מדי, זה יקר מדי, אין לי כוח לעזור לך…

    והכי פשוט ויומיומי: “אתה תיפול”. חלקנו אומרים את זה עשרות פעמים ביום.
    איזו נבואת זעם אנחנו חורטים עמוק בליבותיהם הקטנים? שהם יפלו?!?! שאין טעם לטפס?

  • עדי שטרסמן 21/04/2011

    סאלי, כמה עצוב הפוסט הזה, ומעורר מחשבה.

    אגב, לגבי “אתה תיפול” – אמא שלי תמיד מתפלצת כשהיא שומעת שאומרים את זה ולוחשת לי באוזן “מחשבה חיובית, מחשבה חיובית”.

  • תמונה אישית סאלי תדמור 21/04/2011

    אח, אם אמא שלך אומרת לך את זה באוזן אז את במצב טוב :)

    מבינה שזה עצוב קצת המצב.
    אבל לי אישית הוא לא עצוב. עברתי את השלב של העצב. עצב מכיל (לי הכיל) יאוש מסוים, תחושה שאי אפשר לשנות. אבל אני מאמינה שהשינוי כבר קורה. ואולי עד היום בהסטוריה זה לא היה הזמן המתאים לשינוי, היינו עסוקים מדי בשרידה. ועכשיו הגיע הזמן, ועכשיו ניצור את השינוי. לאט לאט. אולי אנחנו דור המדבר והפריצה האמיתית תהיה אצל הבנות שלנו. ואולי עוד בימינו אנו :-)

    אם חושבים רחוק יש הרבה כוח.

בחזרה למעלה