הרומן שלי עם שלי

זה התחיל בבקרים, כשהאזנתי לקולה הנחרץ. כשהיא עשתה שינוי בקריירה הלכתי איתה, ועכשיו אני מתכוון לתמוך בה. ד"ר דרור לדרמן יצביע לשלי יחימוביץ'

17/04/2011
בחדשות קבלו עדכונים מבחדשות
  • RSS
» שלי יחימוביץ'. צילום: יח"צ
פוסט אורח מאת ד"ר דרור לדרמן

הרומן שלי איתה החל כבר לפני שנים רבות, במהלך אחת מנסיעותיי. כעבור כמה מפגשים, היא כבר הפכה למלווה הקבועה שלי כל בוקר, בקולה ההחלטי והבטוח, בדרכי מביתי בקרית-גת לעבודתי במרכז תל-אביב (למעט הפסקות גיחה קצרות לטובת בדיקת עומסי התנועה בגלגל"צ). כבר אז, ניכר היה שהיא יודעת היטב מה היא רוצה. בתחילה, הייתה זו התכנית "הכל דיבורים", שתמיד הייתה חדה, קולעת חריפה ושנונה. היא לא ויתרה, ונגעה בכל הנקודות הכואבות, הקשות, גם כשהיה זה לא נוח וכרוך באי נעימויות. למען האמת, בבית לא ממש אהבו אותה כבר אז. אבל זה כמובן לא הפריע לי להעריץ אותה ולהמשיך את הקשר היומיומי אף ביתר שאת.

ואז, באמצע החיים, היא החליטה לשנות כיוון. כמובן שתמכתי מיד, מבלי לדעת למה לצפות. והופתעתי לטובה. החריפות, הנחישות, הפעלתנות שעשו אותה למי שהיא, המשיכו ביתר שאת. גם הפעם היא לא בחרה בדרך הקלה. בכל נושא נכנסה לעובי הקורה, בחנה ובדקה, תוך שהיא מקפידה לשמור על קשר ולעדכן בכל דבר ועניין- בפייסבוק, בטוויטר, באתר הבית שלה, ופוסטים הקצרצרים אך התמציתיים בבלוג. היתה לה גישה שונה. פשוטה, ישירה, פתוחה, בגובה העיניים. כל מילה במקומה. בלי משחקים, בלי צביעות וללא מסיכות פוליטיות ואחרות. תדירות הקשר אמנם ירדה מעט בשל הנסיבות, ובמהרה מצאתי עצמי ממתין לפתיח השבועי בימי שישי: "הי. זאת שלי". האידיאולוגיה היתה ברורה וחדה מתמיד. לראשונה הבנתי מה זה להיות ולהרגיש סוציאל-דמוקרט. המושג הערטילאי הזה החל אט אט לקבל צורה של ממש, תרגום פשוט ובהיר לבעיות היומיומיות שמטרידות את כולנו. היא המשיכה לעדכן כל העת, בהצעות החוק הרבות, המאבקים, הפעלתנות והיוזמה יוצאת הדופן גם בועדות שאחרים עושים הכל ע"מ לחמוק מהן. דרך שיתופי הפעולה חוצי המפלגות, דרך ההשגים הרבים בזמן כה קצר, היא הוכיחה שפרק ב', "הכל מעשים", החל.

כאן אי אפשר להתחמק מהפוליטיקה

אני ממשיך ועוקב אחריה מקרוב-רחוק. היא בירושלים, אני כרגע בפיטסבורג, ארה"ב. כמו ב- 18 השנה האחרונות, אני טרוד ועסוק בקידום הקריירה האישית שלי, מתבוסס בענייני הפרטיים, ומשתדל, ללא הצלחה, לשמור מרחק מפוליטיקה באשר היא (כמה קל לעשות את זה בארה"ב האנטי-חברתית של ימינו, בה כל אחד עסוק בענייניו הפרטיים, ואם כבר רואים חדשות, הרי זה כדי לבדוק את תחזית מזג האוויר). ויודע אני שהמלחמות שלה - שלי הן. זה לא עניין שלה בלבד, אלא שלי, של הוריי, של ילדיי, של כולנו. היא עובדת בשבילנו, נלחמת בנחישות, נאבקת כמעט לבדה בטייקוני ההון והנפט. למען כולנו, למען צביונה של המדינה שלנו. לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש חייב לה, לשלי, לפחות את זה. לפחות 5 דקות מזמני. לפחות את קולי. חייב לה, להתעורר ולו לרגע קט מאדישותי ולהבין שחובתי האזרחית ומצפוני יוצאים אל מחוץ לשיחות הסלון.

מה ששלי איננה יודעת, הוא שהיא נתנה לי לאורך השנים משהו הרבה יותר חשוב מעשרות הצעות חוק שהניחה על שולחן הכנסת בתקופה קצרה יחסית של 6 שנות כהונה. היא החזירה לי את האמון. את האמון בפוליטיקה ואת האמון בפוליטיקאים. היא החזירה לי את התקווה.

היום אני כבר מכיר אותה היטב. אני יודע שהיא תמשיך ותיאבק ביתר שאת. אני יודע שהיא תוביל אותנו באמונה ובנחישות ללא משוא פנים. היא תוותר על הכבוד ועל הכסא, כפי שעשתה עד כה, אם לא תהיה משוכנעת שאלה ישרתו את המטרה. אבל אם לא נרים את הכפפה ונחזקה, לא יהיה ערך של ממש לפועלה, ועוד עומדים ברקים בפתח.

וכאן המקום לומר: מפלגת העבודה- פגעת בי, אכזבת אותי, התעלמת ממני, ויהיה עליך לעבוד קשה בכדי לכפר על כל השנים האבודות. יהיה עליך להוכיח שאת אכן מפלגה חדשה, צעירה, נמרצת, אשר תככנות ועסקנות פוליטית ממך והלאה. שאת יודעת להתאים את עצמך לתקופה המשתנה, ולאסוף חבר'ה צעירים, איכותיים, נמרצים, עם אידיאולוגיה של ממש. נראה שאת בדרך הנכונה, אבל חובת ההוכחה- עלייך.

אני מתפקד אליך, שלי, ומצדיע לך. פשוט כי זה חלקי בעסקה הלא כתובה בינינו. את חלקך בעסקה הזו הרי השלמת כבר מזמן, והרבה מעבר. כעת הגיע תורי.

שלך
ד"ר דרור לדרמן

הכותב הוא חוקר ומרצה בתחום סרטן השד, מתגורר כעת בארצות הברית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה