התלבשו עלינו

טריני וסוזנה הצליחו להפוך את הנושא הכי שטחי בעולם, אופנה, להזדמנות להבין את המורכבות של אחת הבעיות הפסיכולוגיות הקשות

17/04/2011
אביטל לביא קבלו עדכונים מאביטל
  • RSS
» עוקפות את השטחיות. צילום: יח"צ

הן עשו זאת. נתנו לטריני וסוזנה 3 תכניות של חסד בשביל לראות איך הן מגיבות לקהל הישראלי, וכדי לראות אם יש לתכנית הזאת הצדקה. והן הצליחו להרשים אותנו.

אנחנו לא תמימות- ברור שהכל מסתכם ברייטינג, ושערוץ 10 בחר את שתי הכוהנות הכי מוכרות בעולם הסטיילינג היומיומי, רק כדי להביא תחרות של ממש לזמן צפיית שיא של "קשת" בימי חמישי. ועדיין, חיפשנו הצדקה. מעבר לכך שהישראליות והישראלים לא יודעים להתלבש. חיפשנו הצדקה מהותית יותר.

תכניות ריאליטי נוטות ללכת על התפר שבין השטחי לעמוק; "הרווק" מנסה להחצין תהליך של התאהבות, אבל מחביאה תחרותיות שטחית ומלאת אינטריגות שמבוססת על אגו. "משפחה חורגת" מנסה להחצין תהליך הבראה משפחתי, אבל מחביאה מניפולציית פריים טיים דמגוגית זולה. "איך להיראות טוב בעירום" מנסה להחצין גילוי עצמי ותהליך פסיכולוגי משמעותי, אבל מחביאה גישת "זבנג וגמרנו" שבדרך כלל משנה הלכי מחשבה פגומים לזמן קצוב מאוד, ובסופו של דבר מחזירה אנשים לאוטומט שלהם מהר מאוד.

במהירות הבזק

אנשים לא אוהבים לעשות עבודה אמיתית. זה ידוע. רוב רובם של בני האדם הבוגרים לא הולכים לטיפול פסיכולוגי, גם במקרים שהם ממש צריכים את הטיפול, וממש לא רק מסיבות סוציואקונומיות. התהליכים שתרבות האינסטנט מציעה לנו לעשות – תהליכי אינסטנט של "הוסיפו מים, ערבבו מעט ותצאו אנשים טובים יותר" – קוסמים הרבה יותר לרוב האוכלוסיה.

וכדי לשרת את המודל הכלכלי של תכניות הריאליטי – שזול להפיק, משום שהן צורכות פחות טאלנטים, פחות כותבים ופחות תפאורה ועזרי הפקה – תרבות האינסטנט מופצת בענק בטלוויזיה, שמלמדת אותנו איך להתאהב מהר, לרכוש השכלה גבוהה מהר, ובמקרה של טריני וסוזנה - לעבור תהליך פסיכולוגי מהר.

הרי המחשבה שטריני וסוזאנה יכנסו לנו לחיים ונצא בני אדם שונים לגמרי – בבסיסה טעות מרה. תבינו- אני מניחה מראש שלא היעילות של תהליכי הבזק האלו היא העניין, אלא דווקא המסר שהתכנית מעבירה.

לא חפות מפשע

שלא תטעו- יש לנו הרבה טענות כנגד "טריני וסוזנה". יש לנו טענות נגד השטחיות שבתהליך רוחני ופסיכולוגי מהיר שהן מציעות; נגד הבהמיות שבה הן חופנות איברים; נגד הסטיילינג שהן לפעמים כופות על המשתתפים מבלי להתחשב במידת הסולידיות או המוחצנות שלהם/ן, ושברוב המקרים כפוף אך ורק לטרנדים העממיים ביותר – טוניקות עם טייצים, מנומרים ונוצצים; נגד הפרסומת הבוטה שבקטעי המייקאובר; נגד העליבות שבלראות איך העם שלנו לא יכול לתקשר באנגלית. לא חסרות טענות.

אז מה בכל זאת?

ב"טריני וסוזנה" אנחנו נחשפים לרגעים נדירים, וכדאי שתתחילו להעריך אותם:

נתחיל בכך שזו פעם ראשונה שמנחילים לנו תפיסת נשיות שלא קשורה לרזון אלא דווקא מקדשת את ערכם של קימורים.

נמשיך בכך שהן מגלות חמלה מקסימה כלפי המטופלות/ים שלהן. הן מתפשטות וחושפות מולן פגיעות ופגמים, ומדברות אליהן בגובה העיניים.

אבל הכי חשוב, הכי נדיר, והכי מפתיע – שתכנית שנוצרה סביב אופנה, כביכול הנושא הכי שטחי שיש, חושפת באופן בוטה ואמיתי כל כך בעיות פסיכולוגיות קשות מנשוא, אולי הכי קשות שיש מתוך אלה שלא נכנסות למסגרת הלקויות הנפשיות; חוסר יכולת של האדם להתחבר לגוף שלו. אנחנו רואים ב"טריני וסוזנה" בחורה בגובה מטר ארבעים שלא מרשה לעצמה לעמוד ללא נעלי עקב בומבסטיות שלא הסירה מרגליה בציבור כבר עשור. אנחנו רואים בחורה בת עשרים פלוס שעד היום לא השלימה עם כך שהחזה שלה גדל לפני כולן, והייתה הורגת בשביל לעקור אותו ממקומו. אנחנו רואים בחורה שלא מצליחה לרגע להרגיש חיבור לנשיות שלה. גבר רזה שמרגיש שמן. בחורה שהורידה 35 קילו ולא יכולה לסבול את הפגיעות שנוצרה בה בעקבות זה שאפשר לראות את צורתה הנשית.

אלה רגעים שאנחנו צריכים לנצור ולהודות שניתנה לנו הזדמנות לראות אותם, ללמוד מהם ולנסות להבין את האנושיות בצורה שהיא – מורכבת כל כך, פגיעה ומסובכת. כל סטודנט לתקשורת למד את התיאוריה של ג'ון פיסק על הבנה פוליסמית של טקסט- על היכולת לפרש באופנים שונים את אותו המסר. הבעיה האנושית החמורה הזאת, שכל כך הרבה סובלים ממנה, היא, עבורנו, הדרך היחידה לראות את טריני וסוזנה, ולא כתוכנית אופנה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה