החופש מעבר לאופק

40 שנה. ארבעים! 3 עשורים + 3 פעמים שירות חובה ועוד שנה דפוק. וכל זה, במדבר! הכצעקתה או לא כצעקתה? ואולי זה מסע של בודדים לחירות אישית?

14/04/2011
אפי גבזו קבלו עדכונים מאפי
  • RSS
» ארץ הקודש, מגיעים? צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto

40 שנה. ארבעים! שלושה עשורים פלוס שלוש פעמים שירות חובה ועוד שנה דפוק. וכל זה, במדבר! חול בסנדלים, חיות רעות, שמש מחממת, צינה מצננת, שגרה שגרתית. הכצעקתה או לא כצעקתה?

בפניה הקרובה, קח ימינה לארץ הקודש

אני חושב על שמחת השחרור של בני ישראל מהעול המצרי. עיניהם היוקדות, החיוך שהחל לעלות על פניהם, השמלות החדשות ששלפו מהבויידעם (אז לא קראו לזה בויידעם, בויידעם הינו מונח עכשווי), החמורים עמוסי המצות, הגמלים תפוחי הדבשת, כולם, ללא יוצא מן הכלל, החלו צועדים אל עבר המדבר שבדרך לחופש, הדרך לכאן. ועבר שבוע ואפילו חודש, התחלפה עונה, שמש חורפית יוקדת החליפה שמש קייצית יוקדת מאוד. ילדים נולדו, זוגות נישאו, מן ירד מהשמיים, מים ללא אבנית זלגו מסלע מזדמן ומעל כולם התנוססה הכותרת "ארץ הקודש, כבר מגיעים".

ובתוך כך העיניים מצטמצמות אל מול סופות החול, החיוך מתחלף לעווית מתאמצת, השמלות בלויות, החמורים כבדי תנועה למרות דלילות המצות והגמלים, דבשתם חלולה חלולה. והכותרת מעל מרצדת, עמומה, כמו שידור חוזר לילי בערוץ הראשון: "ארץ הקודש, מגיעים?" האם זו באמת הדרך אל החופש? האם קיים בכלל חופש?

כמה כוח, כמה אורך רוח, כמה סבלנות, יכולת תמרון, יכולת השפעה וכריזמה נדרשו ממנהיגי העם, לקחת אותו בסיבוב שכזה מארץ גושן עד לכאן, דרך המדבר הנוראי הזה. בלי משחקי מחשב וערוץ "הופ" לילדים, בלי מזגן עם בורר מצבים למתחממים, בלי חדר מיון לחלשים, בלי GPS למתבלבלים. והתבלבלו, ועוד איך התבלבלו.

40 שנה, שש פעמים להיות בגן ילדים ועוד השלמת בגרויות ותואר ראשון.

בחור עם זקן וגמגום

והם כעסו וגם התפייסו, הם פקפקו וגם האמינו, הם הלכו קדימה וגם התגעגעו אחורה. אלפי בני ישראל, כל אחד ועצמו, במסע אל חיים חדשים של עצמאות ושחרור, להיות אחד ולהיות עם, חופשי בארצו/נו. ותחשבו על האיש ההוא, שסומן כבר מלידה. חונך בבית האויב וכשדעתו התפכחה הוא יצא אל המדבר וחזר כמנהיג לכל דבר. התגבר על קושי פיזי אישי, גיבש אחריו את העם, ניהל מו"מ קשוח בהשתתפות מלך ומלך המלכים, עד לרגע שאמר לאנשיו: "בואו, חוזרים הביתה".

והם באו. נשא אותם על כפיו כמו היו ילדיו, נתן בהם תורה ומשפט עד שהגיעו אל השוקת המיוחלת. ושם, נשאר הוא צמא, בעקבות כתב אישום פעוט לכאורה, שלא חל עליו חוק ההתיישנות.

40 שנה.

דמיינו לכם שבשנת 1971 היה בא אליכם מישהו עם זקן וגמגם לכם: "חבר’ה, החירות שם הרחק באופק, תתתתחילו ללכת", ומאז ועד היום הייתם הולכים תחת קדחת השמש, עם כל האפקטים הנלווים. והיום, מקץ מ’ שנים הייתם מתחילים את חייכם מחדש, בבית חדש, בסביבה חדשה, באקלים אחר. קשה לדמיין את הסיטואציה הזו, היא מעבר לכל דמיון אפשרי. אבל אולי נחשוב מה עשינו לפני 40 שנה ולאן הגענו היום. לא כולנו היינו פה לפני 40 שנה, אבל מתישהו השאלה הזו תהיה נכונה לכל אחד ואחת.

בודדים, במסע משותף?

האם כבר יצאתם לחירות? האם סיימתם את המסע הפרטי שלכם לשחרור? יש בכלל ממה להשתחרר? אני יכול לנסות ולדמיין ולו במעט. המסע שלי לא מזמן היה בן 40, האם אני הגעתי אל החופש שלי? אולי. יהיה לי בית חדש (אך עם משכנתא כובלת), סיימתי את לימודיי (לעת עתה), אני כבר יודע איך אני אוהב את הקפה שלי (אך תמיד מתבלבל ב’ארומה’) ויש סביבי חבר’ה עם שם משפחה דומה לשלי ("אולי תקשיבו כבר לאבא?).

כל אחד ומסעו הפרטי והקולקטיבי, כל אחד ושחרורו המותנה, 40 זה כנראה רק ציון דרך לתזכורת. האם הולכים אנו כבודדים במסע משותף אל האוּלי-חופש?

איך כתב דני סנדרסון? "ואתה לבד, מתגלגל בדרכך, אתה לא לבד, אחרים לבד איתך".

חג שמח!

מתוך הבלוג של אפי גבזו.

צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה