כריות אוויר: הצצה לתהליך היצירה

הספר ''כריות אוויר'' נולד מתוך חרדות אמהיות שניסיתי להשתיק אצלי ומתוך תשוקה לכתוב שבערה בי. גדלתי ללא סיפורי ילדות לפני השינה אך מאז למדתי לקרוא ולכתוב בבית הספר, הספרייה היתה מקום הבילוי המועדף עלי

07/12/2016
גילה נאומן ימיני קבלו עדכונים מגילה
  • RSS

הספר ”כריות אוויר” נולד מתוך חרדות אמהיות שניסיתי להשתיק אצלי ומתוך תשוקה לכתוב שבערה בי. גדלתי ללא סיפורי ילדות לפני השינה, אך מאז למדתי לקרוא ולכתוב בבית הספר, הספרייה היתה מקום הבילוי המועדף עלי.

"הצמא ללמוד, הסקרנות הטבעית שהצמיחה אותי. ובנוסף, שטיפות המוח שהדהדו אצלי על אף שחונכתי באורח חילוני, לצד גמיעת רומנים אפיים שהציפו אצלי נושאים כמו "החטא ועונשו", ו"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה", הביאו אותי לבחון אותם מחדש במסגרת של רומן אסור, שהוא הציר המרכזי בסיפור ולשזור אותם במרחב הספרותי על רקע אירועים שלמזלי - מעולם לא התנסיתי בהם.

"אך בתהליך הכתיבה שביססתי על דמיון אישי ותחקירים מעמיקים, היו לי ימים שלא הצלחתי להבחין בין מציאות חיי לבין הדרמה שכתבתי בהומור ובכאב, המעלה בתעוזה רבה שאלות כגון: מה הם גבולות היכולת שלנו כאשר שיגרת חיינו מופרת בידי צווי גורל; האם אנו באמת מכירים את עצמנו בטרם עמדנו בפניהם? האם הבחירה שלנו לבעוט במוסכמות הן החלטה מודעת או תולדה של צירופי מקרים? כיצד הייתה כל אישה אחרת נוהגת במקומה של תלמה – גיבורת הספר; ואולי בכלל הסקרנות - היא דרך מוסרית יותר לחטוא?"

הספר ”כריות אוויר” הוא ספרה הראשון של גילה נאומן ימיני, נשואה ואם לשני בנים; מוסמכת הפקולטה לאמנויות מטעם אוניברסיטת תל-אביב ובוגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכיום יועצת תקשורת בתחום האמנות והתרבות.

תקציר הספר: לתלמה שדות, ילדת פרחים בעברה, וכיום אישה שאפתנית ואם לשתי בנות, חיים נינוחים ומאירי פנים, אך צל גדול מרחף מעליה; צירוף גורלי של מאורעות שהחל ביום בו פתחה את הדלת בפני אדם זר, ושיאם במחלת בתה, מנתץ את בועת הזכוכית המושלמת שלה לרסיסים. בניסיון להתמודד עם הסערה הפוקדת אותה, בוחנת תלמה מחדש כל היבט בחייה, ומגלה תחושות ותשוקות המסמנות לה בבירור כי היא מאוהבת בגבר אחר.

האם ככלות הכול, תאזור תלמה אומץ, תקשיב לצו לבה ותיתן דרור לתשוקותיה? דרך דמותה של תלמה, המרדנית והמהוגנת כאחד, היא נוגעת בשלל נושאים אנושיים – דימוי עצמי, קריירה, חברות, דייטינג, סקס, רגעים בחיי הנישואים, הורות וקשרי משפחה, המהדהדים בעוצמה ומתמזגים זה בזה לכדי עלילה הנעה על חבל דק הנמתח בין הומור וכאב, תקווה וייאוש, אינטימיות וריחוק.

סופרת כריות אוויר

כיצד נולד הרומן "כריות אוויר"?

הרומן מתרחש לפני כעשור, ערב פריצתם אל חיינו של הסמארטפונים והרשתות החברתיות, המנגישים לנו היום בהרף עין כמעט כל פנייה ומענה מכל מקום בעולם. היעדר פלאיה של המדיה החדשה שימש אותי בהדגשת אוזלת ידן של הדמויות, הן בהשתלשלות העלילה ובאירועי המפתח שלה, והן בתקשורת הבינאישית הנרקמת בסיפור.

באותם ימים, הייתי מעורבת בקמפיין לאיתור מח עצם לחולה לוקמיה, והתעמקתי רבות בתהליך הארוך והמייסר שהוא עובר, ובתורת הסיכויים המתסכלת הכרוכה בהבראתו. משום מה, בעת ביקור מקרי באחת המשתלות, הכתה בי תובנה — אם כאן הבחירה בשתילים נעשית בהתאם להעדפתנו האישית, הרי שהברירה העומדת בפני חולי לוקמיה, וביניהם לא מעט ילדים, שונה בתכלית והיא הרת גורל — חייהם תלויים בהשתלה שתתבצע רק כאשר מח העצם הוא מתורם בעל סוג רקמה התואם כמעט במלואו את זה של החולה, וללא קשר לסוג הדם.

מה שכרסם בי היה המחשבה שהנטייה הטבעית של רובנו היא להתייחס אל מקרים של התמודדויות קשות ומרוחקות מתוך אמונה ש"לי זה לא יקרה", ולהסתפק בתרומה עבור אותם אנשים המצויים במצוקה, לתמוך בהם לרגע, או לפעול להגברת התודעה, וכיום אולי אף לפרסם פוסט בפייסבוק או לצייץ בטוויטר. חיפשתי דרך לפתוח לבבות נוספים אל אותם מקרים מצערים, ובערה בי התשוקה לכתוב סיפור מנקודת מבטי כאמא, אשר ישקף את רגעי הנחת והדאגה השגורים בד בבד בחייה של כל אם כמעט, ואת העומד להתרחש, עם הפרתם בידי אירועים בלתי צפויים.

מצאתי בכתיבה מוצא נפלא להפגת חרדותי, משל העזתי ללכת לישון עם האויב. ומשניגשתי לכתוב לראשונה את דמותה של תלמה, הסיפור, מתחילתו ועד סופו, פשוט עלה, קדח והתרחש בראשי — מצית את דמיוני ומפליג על שריד קרש רעוע של כאב ואכזבה, אל תוך ימה לוטפת של יצרים ושל סיפור אהבה. תהיתי לא אחת, האם הוא מבטא את החשש שלי מפני סכנה מרחפת העלולה להתממש ולהפוך לאסון, או שמא הוא נובע מתוך סקרנות לשמה וניסיון לבחון במסגרת המרחב הספרותי כמה שאלות מאתגרות: מה הם גבולות היכולת שלנו במצבים קיצוניים ולנוכח צווי גורל? האם אנו

באמת מכירים את עצמנו בטרם עמדנו בפניהם? האם בכלל ייתכן שבתוך כאב גדול יתפנה מקום להתאהבות חדשה? כיצד היתה כל אישה אחרת נוהגת במקומה של תלמה? כשלעצמי, חיפשתי תשובות שתהיינה סבירות ככל האפשר, אך לא חד־משמעיות, ולבטח לא שיפוטיות, אלא כאלה שימלטו אותי מהחינוך שהוטבע בי, והמעסיק אותי תכופות, של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ולפיכך, שזרתי בהתרסת מה את מוטיב החטא ועונשו, בסדר דברים הפוך מן ההיגד הרווח.

כתבתי בלהט, בשטף, וכתב ידי הצפוף מילא עוד ועוד דפים, שנערמו לכדי ספר, אך בכורח הנסיבות, הותרתי את עולמה של תלמה בתחתית המגירה, עד לפני כשנתיים. בעידודם הבלתי פוסק של שותפי המלא לחיים, אורן נאומן, ושל חברתי הקרובה, תמי צנג, החלטתי לעשות מעשה ולהוציא את ספרי לאור.

יצאתי אל הדרך, ובתהליך הכתיבה ערכתי תחקיר ואיתרתי כמה וכמה אנשים, שבנדיבותם ובטוב לבם, פתחו בפני צוהר לעולמם — אלון כספי ואמו לריסה כספי, שאירחו אותי בביתם בעפולה וסיפרו לי על התמודדותם עם חולי וקושי; נורית בן צבי, שקישרה ביני ובין רופאים ותיקים מבית החולים שניידר לילדים, אשר יעצו לי מניסיונם ומהידע הרב שברשותם; עורכי דין בתחום המסחרי, הפלילי ובתחום תאונות הדרכים, שהמליצו לי על עשרות פסקי דין, והציגו בפני מינוחים מקצועיים לצד הוויה שלמה שהעשירה את ידיעותי בנושא וסייעה לי לדייק יותר בכתיבתי; ד"ר

ברכה זיסר, מייסדת ומנהלת מאגר מח העצם המרכזי בישראל מטעם ארגון "עזר מציון" ומפעלה המבורך למען הצלתם של חולי לוקמיה, אשר היטתה כתף אוהדת; ואינספור האנשים היקרים הממלאים את חיי, אשר היוו השראה למילה, פִּסקה ואף יותר מכך. וכמובן, תרבות הפופ — הסרטים, הסדרות והספרים — שהינה חלק בלתי נפרד ממני.

עטיפת כריות

מרתקת בפני עצמה היתה העבודה עם עורכת הוצאת "גוונים" — איילת קליין כהן, אשר ליוותה אותי בסבלנות יתרה ונדירה, רובד אחר רובד, לכדי ניתוח כירורגי מוקפד, שלעתים נדמה היה כאינסופי. בזכות תבונתה הרגשית הייחודית, צללתי מחדש אל נבכי הסיפור והבלשנות, ואל נשמת אפן של הדמויות ואפילו אל מעמקי נפשי הנפתלת.

לרגעים התלבטתי אם נכון יותר לכתוב בגוף שלישי, אך קולה הפנימי של תלמה וחיבוטיה הפרועים, חלקם פרי דמיונה, נשמעו לבסוף אמינים לאין ערוך מפיה בלבד. בחירת השמות היוותה בעיה בפני עצמה – איזה שם אעניק לדמות שהיא על גבול הפלילים, או לאם שיוצאת מהקווים, ולבִּתה החולה, ואף לגרוע מכל אלה, לבת שנקטפה? לרוב הדמויות בחרתי שמות בלתי שגרתיים, גרוטסקיים אפילו, במעין קריאת תיגר כלפי גורל

עיוור ומציאות עולבת וקשה. אסכם ואומר כי חדוות הכתיבה היתה אדירה, ועל אף שמדובר בדרמה בדויה וכאובה, ואולי דווקא בשל כך, הרגשתי מחויבת לטעת ברומן הומור קליל וגם תקווה גדולה. ובאשר לדרך שבה מסתיים הסיפור — בדומה לתלמה עצמה, איני יכולה לנבא לאן תבחר להמשיך מכאן.

** הכותבת היא גילה נאומן ימיני, המקדמת בימים את ספרה "כריות אוויר"

[email protected]

צילום: סיון פרג'




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה