מחכים לסיבוב הבא

הקמנו חומה במזרח, בדרום אנחנו מסתגרים תחת כיפה אווירית, וכל מה שההנהגה מציעה לנו זה לחכות בסבלנות להתנגשות הבאה. מה, באמת אין אלטרנטיבה?

13/04/2011
דנה ויס קבלו עדכונים מדנה
  • RSS
» דנה ויס.

משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת, פתאום חצי מדינה שוב בכוננות ספיגה. קאסמים וגראדים, פצמ"רים וממ"דים, תקיפות וחיסולים בתגובה. גנרלים שמתראיינים במדי ב' ומשחררים הצהרות על תגובה תקיפה וידנו הארוכה.
הפעם, גם עליית מדרגה מדאיגה- טיל נ"ט לעבר אוטובוס ילדים.
מנגד היתה גם פריצת דרך- ההצלחה המסחחרת של כיפת ברזל.
וכמו שזה התחיל, משום מקום, באותה נחישות זה גם נגמר: שני הצדדים מנפקים הצהרות על חוסר רצון להסלים את המצב. "שקט ייענה בשקט" מפי גורמים מדיניים וביום אחד חצי מדינה לוחצת על כפתור ה-Play בשלט וממשיכה בדיוק מאותה נקדוה שהפסיקה: נקיונות לפסח, חופשה מבית הספר. מסעות קניות לקראת החג.

עד הסיבוב הבא. כאילו מדובר במשחק מחשב- הילדים משחקים באש עד שמגיע המבוגר האחראי ומבקש (טוב, דורש שוב ושוב. מי מצליח לגרום לילדים של היום לקום מהמחשב בפעם הראשונה ועוד מבלי להרים את הקול?) לעשות Pause כי הרעש מפריע וכי חייבים לעשות משהו אחר מדי פעם. "עוד מעט תחזרו למשחק, רק קצת פסק זמן לנער את הרגליים ולאוורר את הראש".

חיים מסיבוב לסיבוב

ככה גם אנחנו. מתנהלים בין סיבוב לסיבוב. בכל פעם נחצה קו חדש. טווח הרקטות, למשל, משתנה: באר שבע היא שדרות החדשה ובקרוב, כך אומרים, גם ראשון לציון ופאתי תל-אביב יהיו חזית, שלא לדבר על טילי הנ"ט שמסבכים את המצב.
מהצד השני, ברצועה, מניין ההרוגים בכל סבב התנקשויות עולה. בסוף השבוע הזה נספרו בעזה לפחות 20 בני אדם שמתו במהלך ההתקפות של צה"ל. רובם, לפי הדיווחים, מחבלים אבל היו שם גם אם ובת. לפני שלושה שבועות היו גם שני ילדים.

נקודת הסיום של הסיבוב הזה היא משפט הפתיחה של המערכה הבאה .על פחות מזה כבר אין על מה לדבר, כי צריך להרתיע ולהעביר מסר שלא נוותר. כך אצלנו, כך אצלם. שני הצדדים ממשיכים לנוע לעבר העימות הבא כאילו אין שום דרך אחרת.

אל תקפצו- אני מודה שאין לי תשובה ברורה לגבי האלטרנטיבה, אני רק מסרבת להאמין שאין כזו בנמצא. לא ייתכן שישנה רק אופציית הכוח. ואם כן, אז מדובר בצרה צרורה כי בינתיים לא עושה רושם שהשימוש בכוח שיפר את המצב. להיפך: הכוח לא השיג שום דבר. מצבנו היום משמעותית פחות טוב מזה שהיה לפני "עופרת יצוקה". הצד השני מסרב לשתף פעולה או "לצרוב בתודעה" שלו שהשימוש בכוח כלפינו ימיט עליו אסון. גם אנחנו מגלים כושר עמידה וממאנים להיכנע נוכח איום הטילים. היום, אפשר רק להתגעגע לצינורות המעופפים שנורו פה בתחילת העשור הקודם. איפה הם, ואיפה הרקטות שמאיימות על תל אביב? אבל אם כוח הוא הפתרון, אז איך זה שעזה הופכת למחסן נשק, ההברחות לא נפסקות והמוטיבציה והתעוזה לפגוע בישראל רק גוברים עם השנים? יש מי שיגידו שהבעיה היא שלא הפעלנו מספיק כוח, שהיססנו, שטעינו שלא מוטטנו את שלטון החמאס. כמו שאומרים- מה שלא הולך בכוח, יילך בעוד יותר כוח. זה כמובן מקסם שווא: מי שדוגל בכוח צריך לספק הוכחות להצלחתו, ואלה לא ממש בנמצא. כמו נהג במכונית שדוהרת אל פי תהום, ובמקום לחפש דרך אחרת אנחנו לוחצים על דוושת הגז רק כדי להגיע מהר יותר אל הקצה. כאילו מישהו שם למעלה מתעקש לעשות הכל כדי להוכיח שהמצב הוא בלתי הפיך.

חומה במזרח, כיפה בדרום

אין לי פתרון קסם, אבל די ברור שבין סיבוב לסיבוב בדרום (וכנראה שגם בצפון), ברור שהלכנו לאיבוד. בסוף העשור הראשון של האלף השני, אנו מנותקים לגמרי מהמרחב שבו אנו חיים. במזרח הארץ הקמנו חומה, ועכשיו אנחנו מסתגרים תחת כיפה אווירית בדרום, בתקווה שנוכל להמשיך בחיים נורמליים מתוך הבונקר: הרי התקבלנו ל-OCED. יש לנו כלכלה פורחת, בועת נדל"ן וכולנו מאוחדים מתחת לדגל כי כל העולם נגדנו. אנחנו יושבים לבד בחושך ומחכים בהכנעה לסיבוב הבא.

אבל אנחנו הרי לא תלמה ולואיז. הדהירה לעבר התהום היא סוף טוב לסרט, לא למציאות. חייבת להיות דרך לעצור את המכונית הזו רגע לפני שהיא מידרדרת- והדרך הזו לא עוברת בין הסוללות של "כיפת ברזל". כבר הבנו שאין פתרונות קלים במזרח התיכון, אבל זו לא סיבה להפסיק לחפש מוצא. אם כל מה שההנהגה יכולה להציע לנו זה מערכת הגנה והמתנה לסיבוב הבא- זה לא מספיק. וזה כבר מסוכן.

>> מתוך הבלוג של דנה ויס בסלונה
צילום: Getty images




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה