ג'וליאנו

ג'וליאנו מר-ח'מיס היה תוצר ישיר של אמו, ארנה, שלימדה אותו לעמוד מול העולם באומץ, בזעם- ולהיות אחר

06/04/2011
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • RSS
» ג'וליאנו מר-ח'מיס. צילום: יח"צ

כששמעתי שג'וליאנו מר נרצח חשבתי מיד על אמא שלו ארנה ועל הפגישה שהיתה לי עם שניהם, בחיפה, שבועיים לפני שמתה ביסורים קשים מסרטן. השנה היתה 1995, ארנה כבר היתה בקצה הסבל שלה כשהמחלה מתפשטת באלימות מיום ליום, משבוע לשבוע. בגלל שידעה שהסוף קרוב איפשרה לצלם את הנסיעות שלה לג'נין- לתיאטרון החופש שהקימה שם ולימדה את הילדים הפלסטינים שהצורה שבה הם חיים היא לא גזרת גורל. שהם יכולים להילחם, למרוד, להקים צעקות, להתנגד. היא לימדה אותם לחלום, לחשוב, להתנועע, להבין שהם בני אדם חופשיים בנפשם למרות שמסביב יש בתים מטים לנפול, גדרות וערמות זבל.

צלצלתי אליה חודשים ספורים לפני שמתה. היא היתה אז סרבנית ראיונות מובהקת ואני זוכרת שחייגתי בתחושת תבוסה. ידעתי כמה היא חדה, מושחזת, לא משתפת פעולה. דמיינתי אותה כמו נמרה לא מבויתת. להפתעתי, אולי ברגע של חולשה, היא אמרה בואי. עליתי על הרכבת ונסעתי לחיפה.

צבא של שני אנשים

עברו המון שנים מהביקור הזה אבל התמונות שראיתי שם נצרבו ולא נמחקו עם השנים. היא היתה אשה מבוגרת מלאה וכבדה ועם קול צרוד, כנראה מהסיגריות. הרגליים שלה כבר לא הצליחו להחזיק את הגוף ומחדר לחדר העביר אותה על הידיים גבר צעיר ויפה תואר, ג'וליאנו, הבן שלה, אז שחקן מצליח בתיאטרון חיפה.

הייתי אז בת קצת פחות מארבעים ועוד לא יצאתי מחיק המשפחתיות הבולגרית והשמרנית שבתוכה גדלתי- והשיחה בין האמא לבן גרמה לי, אני חושבת, זעזוע עמוק וגם הראתה לי שלמושג משפחתיות יש כל מיני צבעים. האינטימיות ביניהם, חוסר הגבולות, סוג הדיאלוג הקנטרני-הוא זועם בקול רם היא מחזירה לו באותו טון תוך כדי שהוא רוחץ ומאכיל אותה, מחליף לה בגדים ומסיע ומחזיר אותה מג'נין. לא היה ספק שמעבר לעובדה הביולוגית שהם אמא ובן, מדובר היה בשני אנשים שהם צבא קטן ואידיאולוגי שלוחם בכל מה שהיה אז מקובל הרבה יותר מהיום: צה"ל כגאווה לאומית, הפלסטינים כאויבים, הכיבוש כגזרת גורל.

החופש להיות אחר

לימים, כשארנה מתה חזר ג'וליאנו לג'נין ועשה את הסרט הנפלא 'הילדים של ארנה' שממנו אפשר ללמוד, פריים אחרי פריים, איך נולדים שהידים ואיך אנחנו, הישראלים, בוראים אותם במו ידינו. אחר כך עזב את הקריירה שלו כשחקן ועבר לג'נין כדי להמשיך את אמא שלו שהרימה דגל של תפיסה חברתית ופוליטית שבזה לצביעות, למניפולציות, והאמינה בחופש, הומניות ושויון.

החינוך החד משמעי שנתנה האשה הז'אן דארקית הזאת, ארנה מר, לבנה ג'וליאנו הביא עליו את מותו בדיוק באותו מקום שבו היא תקעה שורש. במובן הזה היא מגלמת אמהות אחרת. ארנה היתה מסוג הנשים הנדירות שהדיעות הפוליטיות שלהן חזקות יותר מהתפיסות המקובלות ומהחרדות האימהיות. היה לה דם בצבע שאנחנו לא פוגשים, אצל נשים, יום יום. וכאן אני קדה לה קידה עמוקה. לה ולבן שילדה, שבחר להפנות גב לגבריות הישראלית הנורמטיבית כדי להמשיך להחזיק את הדגל שלה.

>> מתוך הבלוג של בילי מוסקונה לרמן בסלונה
צילומים: יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה