כאן שובתים ובצדק

במציאות שבה רופא צריך לעבוד 35 שנה כדי לקבל את השכר המגיע לו, שביתת רופאים מתמחים היא מוצדקת בכל מימד. יונית צוק, בת זוג של רופא מתמחה, מבקשת שנפקח עיניים

04/04/2011
יונית צוק קבלו עדכונים מיונית
  • RSS
» אין ברירה אלא לשבות. צילום: Thinkstock

בדרך כלל אני לא כותבת פוסט כשאני בעבודה, אבל אני כל כך עצבנית, רגישה, עצובה, ויש שיגידו הורמונלית, שאני חייבת להגיד את ה"אני מאמין" שלי בנוגע לשביתת הרופאים.

אני חושבת שהכי קל להגדיר חיי רופאים על ידי תיאור סיטואציה שהיתה בשבת. ביום שבת נסעתי לפיקניק עם תמר, וההורים שלי. פגשנו חברים של ההורים שלי, וישבנו על שיח פרגית בנחת. אחת החברות של אמא שלי שאלה אותי: "את הבת הרופאה של רבקל’ה?" "לא, אני אשתו של הרופא". "נו, אז למה הוא לא הגיע, בדיוק יש לי שאלה על כאב בקרסול". "אה, הוא מאוד רצה, אבל הוא בתורנות. לא נורא אני אשלח לו תמונות של הילדה בפלאפון" (ואני חושבת בראשי: 'וואי, כמה כסף היינו מרוויחים על כל התיעצות בחינם
שהוא נותן לארחי פרחי ששואלים אותו על מכאוביהם, מבלי להבין שזאת בעצם הפרנסה שלו').

איך מגדירים את חיי הרופא?

את זה אני עוד לא יודעת כל כך. אני יודעת איך להגדיר את חיי הרופא המתמחה. כי אנחנו בסטטוס הזה כבר קרוב לשש שנים, ויש עוד שנה בערך עד תום ההתמחות. כשהרופא בדיכאון מהפז"מ שדופק באיטיות רבה, אני מעודדת אותו ואומרת לו: "תראה איזה יופי, כמה כבר עברנו! אוטוטו מסיימים". ומקווה בסתר ליבי שהוא לא סופר את מבחן שלב ב’ באוקטובר, ואת השנתיים של תת התמחות שעוד צפויות לנו, זאת אומרת - עוד בערך 3 – 5 שנים.  ואז, סוף סוף, בגיל 45 בערך, הוא יהיה ד"ר אורטופד מומחה כף רגל.

שלא תבינו, זה לא שהוא לא רופא עכשיו. הוא רופא כבר קרוב ל-12 שנה, ואולי אפילו יותר. המסלול הזה של הרופאים פשוט כל כך מורכב, שגם עבורי, שאני חיה צמוד אליו כבר שש שנים, לקח חצי שנה להבין שיש סטודנט לרפואה, במהלך הלימודים יש סטאז’,
ואז הרופא הוא על תקן סטאז’ר, ורק לאחר הסטאז’ והמבחנים האחרונים - הרופא הוא סוף סוף רופא. אבל כמו בכל שרשרת מזון, הוא הרופא הכי התחלתי שיש. רופא כללי.

ואז צריך לבחור התמחות, זאת אומרת, לבחור שם משפחה לשם רופא. למשל, רופא משפחה, רופא נשים, רופא אף אוזן גרון, רופא אורטופד, רופא פנימית, רופא גסטרולוג ועוד. כל שם משפחה כולל בין 3-7 שנים נוספות של התמחות, שזה אומר – להיות בבית החולים 90% מהזמן(וב-10% הזמן הנותר הרופא חוזר הביתה כדי לשבת וללמוד), לטחון תורנויות של 32 שעות בערך (כן, זה אמנם ממש לא חוקי אבל אם הרופא לא נשאר אחרי התורנויות, זה לא נראה יותר מדי טוב בעיני חבריו למחלקה שקורסים תחת עול העבודה). אנחנו חווים בין 7-12 תורנויות בחודש. ותורנויות משמע, להגיע לבית החולים כרגיל בשעה 07:00, לעבוד רגיל, להכנס לתורנות בערך בשעה 14:00,
לעבוד סביב השעון עד הבוקר, ולחזור הביתה רק אחרי שהרופא נותן עבודה- במיון, במחלקה, במרפאה או במחקרים וכו’. בקיצור, בדרך כלל הרופא שלי חוזר הביתה בשעה 14:00 (כמובן שכל הדרך הביתה אני איתו בטלפון כדי שלא ירדם על ההגה), ויש ימים שהוא גם יוצא הרבה יותר מאוחר הביתה.

ויום למחרת? עבודה כרגיל. אין חופש.

שרשרת מזון – זוכרים?

אז גם בתורנויות יש שרשרת מזון; מתחילם בתורנויות מחלקה, עוברים למיון (ששם זה שואה לא נורמלית מבחינת עומס עבודה, תנאי עבודה, וחוסר שעות שינה טוטאליות), ומסיימים בחדרי ניתוח. האם יש לו"ז מסוים למעבר משלב כזה או אחר? בכתובים יש, בפועל זה תלוי בכמה כסף יש לבית החולים וכמה מתמחים נכנסים לפול של המחלקה.

ועכשיו,להפוך את הדף, בוחן פתע

במהלך ההתמחות יש 2 מועדים שהם קריטים להמשך ההתמחות. קוראים להם מבחנים. מבחן שלב א', ומבחן שלב ב'. אני, כבר כמה שנים אחרי 3 שנות לימודים של תואר ראשון, ועד כה לא עשו לי מבחן אחד. והוא, אחרי 7 שנות לימוד רפואה, וכמה וכמה שנות התמחות צריך לשבת על התחת, וללמוד וללמוד וללמוד. וכל זה כדי כדי לעבור שני מבחנים שקובעים את העתיד המקצועי שלו.

תחשבו רגע על עצמכם. הייתם מסוגלים בתנאים האלו לשבת וללמוד למבחן שקובע את עתידכם? פעמיים? אז תודה לאל, את המבחן הראשון הרופא עבר ביוני שעבר. אנחנו עדיין מלקקים את הפצעים שהתקופה הזאת עשתה למשפחתנו, אבל אנחנו בראש מורם לקראת התקופה הקרובה של המבחן באוקטובר; זה מבחן שלב ב', שלאחריו הרופא שלי יהיה רופא בכיר ועוד שניה יהיה לקראת סוף ההתמחות.

עכשיו רק צריך לפתור את השאלה: איך נעבור את תקופת הלימודים למבחן עם תינוקת בת יומה, ואחותה בגיל הלא בעייתי בכלל מבחינת התנהגות - גיל שנתיים הנורא.

התעייפתם לקרוא?

גם אני.
התעייפתי להסביר לאנשים מבחוץ עד כמה שמתמחים זה קריטי למערכת הבריאות, ועוד יותר- עד כמה שאנשים אחרים, שאינם חדורי אהבה עיוורת למקצוע, לא היו מסוגלים לעבוד בתנאים האלו ובתגמול הכספי העלוב הזה. אבל הרופא שלי אוהב את המקצוע שלו, אוהב את הניתוחים, אוהב את המטופלים, אוהב לשבת בשעות הקטנות של הלילה ללמוד ולכתוב מאמרים כשכל הבית ממזמן ישן (ואפילו נוחר. כן, הכלב שלנו נוחר). הוא אוהב לשבת לצידי במיטה כשאני קוראת את הספרים המתקתקים שלי ולקרא מאמרים עם תמונות מזעזעות של חלקי רגליים, מפרקים מרוסקים ועצמות.

ואני הכי אוהבת כשהוא אומר: "או, זה מאמר חשוב. למדתי המון". אבל כשהוא מביא הביתה משכורת אני רואה את המבט בעיניו של אכזבה, כי הקשר בינה ובין המציאות הוא דמיון לחלוטין. אז כל מה שנותר זה לשבות, וכך לנסות לצמצם את הפער בין המציאות לדמיון. ואם השביתה לא תעזור (שזה מה שנראה לי שיקרה, עם הממשלה שלנו), כל מה שנשאר זה להמשיך לפנטז על גיל 55. כי אז, אחרי כל המסלול הזה, הוא יוכל להיות רופא פרטי בעל שם. ואז, הוא יקבל סוף סוף את השכר האמיתי שמגיע לו, שכר שהוא עמל עליו במשך קרוב ל-35 שנים.

לעוד פרטים על שביתת הרופאים.

לבלוג של יונית צוק - אמאעובדת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה