מועדון החרדיות

הן היו חברות בתיכון החרדי, בתקופת השידוכים והחתונות. כשדוני נפרדה מבעלה הן חזרו לקשר וגילו את האמת על החיים שהבטיחו להן

04/04/2011
fainy קבלו עדכונים מfainy
  • RSS
» חברות שעוזרות להמשיך. צילום: Thinkstock photos

אחד וחצי בלילה, לא נרדמת. המחשבות המטרידות והבודדות שוב צצות ומציפות אותי. אני ניגשת למחשב, מתחברת לסקייפ וכותבת: "את כאן?". כשהתשובה היא "כן"...ו"מה קורה" נראה שהלילה יהיה קצת פחות מעיק. בצד השני יושבת חברה שלי, אחת מאלו שגורמות לחשוב שהחיים הם לא כל כך קשים כמו שלפעמים הם נראים.

היינו שלוש, חלק מקבוצת חברות תיכוניסטיות, הסתובבנו יחד במעגלים החברתיים המקובלים. היינו "רגילות", "נורמליות" והשתלבנו היטב. עשינו את כל מה שהיינו צריכות לעשות. למדנו, דברנו עם ועל...
במשך שנים שמענו שיחות על מהות הבית היהודי, על חשיבות החינוך ועל האושר שבנישואים מאושרים. התקדמנו במסלול ונכנסו לפרק השידוכים.

היתה זו שרצתה כ"כ להתחתן, והיתה לחוצה שכולם מתחתנים והיא תשאר מאחור.
זו שבכלל לא רצתה להיכנס לנושא עד שתסיים ללמוד.
וזו שאמרה שהיא נהנית מכל הקטע של הדייטים וזה נחמד, ולמה לא בעצם?

כבר לא בנות 19

אחרי 5 שנים של קשר לפרקים הוא מתחיל להתחבר מחדש. אנחנו כבר לא בנות 19 מאושרות שמחכות ללגום מהחיים לגימות גדולות של הצלחה. אנחנו נשים שעוברות תהליך התבגרות נוסף, אחרי שכבר חשבנו שנפרדנו ממנו סופית בכתה י"ב.

אחת- נשואה באושר אבל משתוקקת עד כאב לילדים.
השניה- מסתובבת בעולם הדייטים ועדיין מחכה לאביר שלה.
והשלישית- נפרדת (ממי שהיה אמור להיות האביר, אבל התגלה כמוטציה לא ברורה) ומגדלת לבד את שלושת הנסיכים שלה.

לאט, הן חזרו

אחרי שנודע דבר הפרידה המתוקשרת שלי ברחבי העיר והקהילה, הטלפון שתק (למעט כמה מתקשרים חצופים שחיפשו אותו, רק כדי לשמוע בברור שהוא לא נמצא יותר בבית). ברחוב ננעצו בי מבטים, השיחות נפסקו כשנכנסתי לחדר, אבל אף אחת לא התקשרה. הייתי לבד מול כל העולם.

השיחה הראשונה שקבלתי היתה ממנה, זו שעוד לא נישאה. היא שאלה ישר ולעניין:

- "מה שמעתי עליך?"
- "מה באמת שמעת?" (ואיך למען ה' זה כבר הספיק להגיע לעיר אחרת, אני עד כי כך מתוקשרת?!)
- "שמעתי שנפרדת מבעלך, והוא עזב את הבית".

ככה, חד וחלק, בלי הצטעצעות, בלי התחמקות. בנימה אינפורמטיבית שאומרת שהשמים לא נפלו בגלל זה. אחרי שיחה של שעה, שכאילו לא קדמה לה הפסקה של שנתיים, הרגשתי שהראש שלי מתרומם בכמה סנטימטרים. הבטחון שהיא נתנה לי בעצמי, ההרגשה שמישהו בטוח בי מספיק בשביל לומר לי "תמשיכי עם הראש למעלה ושכולם יקנאו" עשתה לי טוב על הלב בתקופה שחשבתי שהוא מאובן לחלוטין.

למחרת התקשרה השניה:
- "הייתי צריכה אומץ בשביל להתקשר...אני איתך, את יודעת שאני איתך" ו- "ברוכה הבאה למועדון שלנו".
כשלא הבנתי על איזה מועדון היא מדברת, ענתה לי בכנות ובלי בושה, כאחת שמתמודדת עם הדברים כבר שנים:
- "את לא בדיוק יכולה לבחור אם להצטרף או לא , בסטטוס כמו שלך את יותר מברוכה הבאה למועדון החרדיות עם הדפקט".

המועדון הסגור

שתבינו, המועדון הזה כ"כ אקלוסיבי שכדי להצטרף אליו את צריכה להיות במצב חברתי לא ברור עד בעייתי.

  • אם לא התחתנת עד גיל 27, את בפנים: יש לך בעיה רצינית ופחד ממחויבות.
  • אם כן התחתנת עד גיל 27 אבל בגיל הזה החלטת להתגרש, את בפנים: את בורחת מהמחויבות שקיבלת על עצמך.
  • ואם התחתנת עד גיל 27 ומשום מה עדיין אין לך ילדים, את בפנים: כי זה לא נורמלי להיות חרדית נשואה ובלי ילדים.

וכך, לאט לאט, נרקמה בעדינות קבוצת התמיכה שלי, רשת הביטחון למקרים של נפילות קשות במצב הרוח. קבוצה שמורכבת מאלו שמבינות מה זה להיות קצת/הרבה בשולי החברה שלנו, ואפילו לא מתוך בחירה. אלו חברות שמבינות את הכאב שיש במבטי האחרים מסביב, שמבינות את התסכול, עוגמת הנפש וקשיי ההתמודדות. אלו חברות שאפשר לצחוק איתן בקלות ובגילוי לב: מי מאתנו נחשבת יותר סוג ב' .
ואפילו להתפלסף על זה בסקייפ או בטלפון. אפשר לשתף אותן ברגשות הכי מודחקים, לצאת עם אחת לשיחה על שפת הים, להתלבט אם לקפוץ פנימה ביחד כדי לטבוע, ואז להתחרט- כי לא השארנו מכתב פרידה לשלישית (שבדיוק מצלצלת לסירוגין לשני הניידים).

שלא תטעו, יש לי הרבה חברות והרבה מכרות, שמעריכות ואוהבות ומתעניניות מדי פעם. ואומרות לי שאם אני צריכה עזרה, הן בשמחה מוכנות לעזור. אבל אם אני אתחיל לספר להן מה קורה באמת אני אערער את עולמן הקונבנציונאלי...אולי אגרום להן להודות יותר על מזלן הטוב ולרחם עליי יותר. ובזה אין לי עניין. אז למי אספר על ההשפלה שבהליכה לבית הדין? למי אבכה על הבגידה פעם אחר פעם, בלי לחשוב שאולי אני מבזבזת להן זמן ו"טישויים"?

מישהי שמחזיקה לך אצבעות

כאלה הן חברותיי- כל אחת מהן אשה מדהימה ומוערכת בפני עצמה עם מעגל חברים ומכרים רחב מאד, ועם התמודדות לא קלה שמסתתרת מאחורי המון חיוכים. כי החיים נהדרים גם ככה. הם באמת נהדרים לכולנו, במיוחד אם כשמשהו מתכווץ בלב אפשר לשלוח אחת לשניה שיר מעודד או מעורר בכי. אפשר להמציא ביחד מערכונים עם הומור שחור וציני שנציג בפגישת המחזור ובסוף להחליט שאנחנו לא מתכוננות להופיע שם בכלל.

ההתמודדויות עם הרופאים, או הדייטים, או הטוענים הרבניים ויועצי הנישואין נעשות קלות יותר כשיודעים שיש משהי שמחזיקה לך אצבעות שם מאחור. אז אני מקדישה לאותן חברות יקרות את הפוסט הזה, כדי שתדענה שבשבילי יש רק יחידה מובחרת אחת - והיא שלנו.

וככל  שיותר מדברים עלינו- כנראה שאנחנו הרבה יותר "שוות", ושאם היינו חיות את חיינו לפי רצון האחרים, היינו מאבדות את עצמנו וזו את זו כבר מזמן. ושהחברות האלה הן המתנה הכי גדולה שתהליך הפרידה העניק לי, ללא כל עלות.

תודה על מי שאתן, ותודה שאתן תמיד שם בשבילי.

מתוך הבלוג של דוני- Defying Gravity
צילום: Thinkstock photos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית fainy 04/04/2011

    הייי…כיף לראות שפרסמתם. אבל למה שיניתם את השם? :-(
    מערכת סלונה היקרה, אני לא מגדירה את עצמי כפגומה…אני סוג א’,
    התלבטתי הרבה איך לקרוא לפוסט הזה,
    יש מצב שמשהו שם למעלה (הלווו…) משנה את השם למשהו פחות שלילי?!
    חברות שלי מוחות איתי ביחד…

  • רות בנדיקט, בלוג בציציות 04/04/2011

    דוני, מחזיקה לך אצבעות. אין לי מושג איך את שורדת, אבל רציתי שתדעי שעבור נשים אחרות, שאינן מכורות למערכת, אין “שווה יותר” או “שווה פחות”. ההחלטות שלך מכבדות אותך, ואל תתני לעצמך לתהות על שפיותך/נורמליותך.
    שלך,
    רות
    http://tzizit.wordpress.com

  • תמונה אישית fainy 04/04/2011

    רות…תודה!
    אני יודעת שאין שווה יותר ושווה פחות בשום מקום.
    וגם אצל חברותי השונות, אף אחת לא תגיד לי שאני שווה פחות (רק שתעזנה)
    אבל, כתבתי כבר באחד הפוסטים הקודמים…ההרגשה…המבט…וכל הדברים הקטנים האלו
    לפעמים קשה לך לפרש אותם בצורה אחרת.

בחזרה למעלה