ליגה לא שלהן

גם כשנשים מגיעות להישגי על בספורט המקצועני, הן לא מצליחות לגרד את גובה הרווח הכלכלי שגברים מגיעים אליו. אילנה ברגר שואלת מדוע

30/03/2011
אילנה ברגר קבלו עדכונים מאילנה
  • RSS
» יחידת סגולה. בילי ג'ין קינג. צילום: Getty Images

בשבוע שעבר היינו עדים למחזה נדיר. קבוצת כדורסל של בנות, ועוד מהעיר הקטנה רמלה, הגיעה לזמן צפיית השיא בטלוויזיה של שעות הערב וזכתה באליפות אירופה בכדורסל, מה שהסתיים בכך שישראל הוצבה על מפת הספורט הנשי האירופי.
ישבתי בארוחת ערב אצל חברים ממש באותם רגעים היסטוריים. בנם בן ה- 15 של חבריי בהה בטלוויזיה בחוסר אמון תוך שהוא ממלמל:  "בנות עושות ספורט?".

כשגילה מיד שהוא עומד להסתבך איתי על האמירה המסוכנת הזו, הוא מיהר להוסיף: "יש אחת בטניס שבסדר, שחר משהו לא?".
קשה לי להגיד שהופתעתי. אמנם ספורט הנשים בארץ ובעולם התקדם מאד מאז הימים בהם נשים כלל לא הורשו להשתתף במשחקים האולימפיים (זה השתנה, תאמינו או לא, רק בשנת 1900), אבל הדרך לשיווין בספורט בין נשים לגברים, איך נגיד זאת בעדינות – ארוכה כריצת מרתון.

למשל, לפני שנים מעטות הושווה הפרס הכספי לזוכים בטורנירי הטניס הגדולים לנשים ולגברים. לצערנו, זה לא עבר בקלות והושמעו בנדון קולות מחאה מאת אנשים שחשבו שהשוואת גובה הפרס היא לא מוצדקת. זו הייתה רק טיפה מתוקה בים מלוח של התנהלות סקסיסטית ומיושנת שמכתיבה את מדיניות הספורט בעולם, כמו גם בארץ.

האם בכלל ניתן להגיע לשיוויון?

הויכוח על שיווין בין גברים ונשים בספורט, עתיק בערך כמו הויכוח על אותו חוסר השוויון בכל תחומי החיים. דעתי היא שיש לקחת מראש פרמטר אחד וחשוב במיוחד לשיוויון בין המינים, לפני שבכלל מנסים לדבר על שיווין בתחום הספורט: אסור, בכלל, להשוות בספורט בין גברים ונשים, כי מבחינתן של הנשים - זוהי מלחמה אבודה מראש.

עם עובדות קשה להתווכח; נשים חלשות פיזית יותר מגברים וכל ניסיון לשים אותן על אותו קו הזינוק בתחום הספורט הוא לא פחות ממגוחך. יתרה מכך, דווקא אירועים מכוננים כמו ה"קרב המינים" המפורסם בין הטניסאית בילי ג'ין קינג לבין הטניסאי בובי ריגס בשנת 1973, אותו קרב בו בילי ג'ין קינג זכתה, אמנם עשה נפלאות לספורט הנשים מבחינה תדמיתית ושיווקית, אבל בינינו- בכל מה שקשור לספורט נטו הוא גרם ליותר נזק מתועלת. למה?

כי מאז אותו קרב שהתנהל מול 30 אלף צופים ועוד מיליונים בטלוויזיה, נעשות השוואות דומות בין תוצאות ושיאים בספורט של גברים ונשים. ומה לעשות, שמעטים המקרים בהם ההתמודדות תהיה כמו בשנת 1973 בין טניסאי מזדקן בן 55, קצת שיכור וסתם שוביניסט, מול אישה חזקה במיוחד בשיא הקריירה שלה.

בואו נשים דברים על דיוקם. לפחות בטניס (ויש לי הרגשה שהדבר יחזור על עצמו ב- 99 אחוז מהענפים הנוספים), המקום ה- 300 בעולם בדירוג העולמי לגברים ינצח בכל משחק נגד כל אחת מטניסאיות הצמרת העולמית. אם נשכיל להפנים את העובדה הזו, שהבדלים פיזיים שעליהם אין לנו שליטה הם אלו שקובעים חלק גדול מההבדלים בין גברים לנשים בספורט, נוכל בשקט נפשי לגשת למלאכה ולפתוח קרקע הוגנת להשוואה בין התנאים וההתייחסות בספורט הנשים לזה של הגברים.

גם בבנק יש להן פחות

כאמור, גם ברמת הכסף המצב אינו מדהים. הספורטאית שהרוויחה הכי הרבה בשנת 2008 בעולם, למשל, היא הטניסאית מריה שראפובה. היא הרוויחה סכום יפה של 26 מיליון דולרים רק באותה השנה. לעומתה, כמה הכניס לבנק הספורטאי המרוויח ביותר של אותה שנה? טייגר וודס הביא הביתה לאשתו הנבגדת 115 מיליון דולרים - ועוד בספורט כמו גולף - לא בדיוק שיא המיינסטרים (יש לציין שרוב רובה של הכנסתם של שראפובה ו-וודס הגיעה מפרסום וחסויות).

עוד נתון מעניין: המקום העשירי ברשימת המרוויחים הגדולים של 2008 שייל לרוג'ר פדרר, שעשה פרסומת לסכיני גילוח עם אותו וודס, והכניס לחשבון הבנק שלו סכום של 35 מיליון דולרים מטניס וחסויות, 9 מיליון יותר משראפובה, שמובילה בספורט הנשי ונחשבת למפרסמת סדרתית ומחוזרת מאד.
אבל הבעיה היא לא רק בכסף, אלא דווקא בחשיפה. לפנינו מקרה קלאסי של הביצה והתרנגולת שבו נשאלת השאלה: מה גורם למה? האם רמה הנמוכה, לכאורה, וחוסר התעניינות הם שגורמים לחוסר החשיפה של ספורט הנשים בתקשורת?  או אולי ההיפך- האם, במצב אידיאלי בו ספורט נשים היה נחשף יותר בתקשורת, היינו רואות עלייה ברמה של הספורט עצמו לאורך זמן, וכתוצאה מכך גם יותר התעניינות בענפי ספורט נשיים?

לי, לפחות, אין ספק ששאם יותר בנות יראו ספורט, יותר בנות ירצו לעסוק בספורט, ושהחשיפה של ספורט הנשים היא המפתח לשוויון המיוחל. זאת אומרת, חשיפה ועוד קצת כסף, שאיך אומרים – אף פעם לא מזיק.

צילומים:

Getty Images




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה