חוויה א-קולינארית ב- Diu

לא כל המלצה ב"לונלי פלנט" תגמר באוכל טעים. תל אביבית נמרצת בהודו מצאה ב- Diu אוכל לא מדהים ויותר מדי חריף, אבל אלכוהול ממש זול. והרבה

30/03/2011
תל אביבית נמרצת לשעבר קבלו עדכונים מתל
  • RSS

Diu הוא אי קטן במרכז מערב הודו, בדיוק מתחת לרג’סטן המפורסמת. כשהגעתי לפה, לפי מדריך ה- Lonely Planet היו בה 14 אלף ומשהו תושבים. לפי מראה עיני, היו בה מיליון תיירים הודיים ולפי השמועה היו גם איפשהו 15 תיירים מערביים. המקום הזה מפורסם בזכות אלכוהול זול (ובדיוק בגלל זה הוא מושך אליו כמויות אדירות של תיירים הודיים), ובכל מסעדה, אפילו הקטנה ביותר, יש בתפריט לפחות 10 סוגי בירות ושמפניה. אבל את הסרטנים, הלובסטרים, הדגים הטריים ומיני פירות ים שעליהם סופר בלונלי פלנט, לא מצאתי. במקומם מצאתי את אותו האוכל ההודי הרגיל, רק שלצערי הוא היה הרבה פחות טעים והרבה יותר חריף. הרבה הרבה הרבה יותר חריף מחריף.

Diu הוא בסך הכל הוא אי מקסים, שנמצא במדינת גוייג’רט שהיתה בעבר קולוניה פורטוגזית. ובדיוק זאת הסיבה שיש במקום שלל בתים בסגנון פורטוגזי שצבועים בצבעים זוהרים מרהיבים, כנסיות לבנות צחורות וגם חופים שלא מיועדים לרחצה בגלל הסלעים והמים הלא נקיים שיש בהם. אבל זה כבר לא בגלל הפורטוגזים. ראיתי כאן שתי שקיעות מרהיבות, השקיתי את נשמתי הצמאה באלכוהול זול והתארחתי בבית של משפחה ממוצא פורטוגזי-הודי, שמפורסמת בזכות ארוחות הבוקר שהיא מגישה כל יום עד 11 בבוקר, ובזכות היחס הלא סימפטי שמהול בחששנות יתר כלפי התיירים.

אם תשאלו אותי מה הכי מאפיין את Diu, אני אגיד בפשטות: אבק. יש כאן כמויות אדירות של אבק, וגם במקומות שקשה להבין כיצד הוא הגיע אליהם. לא מצאתי כאן אוכל מערבי כלשהו, וגם לא את מסיבות הברביקיו על גגות הבניינים שהבטיחו ב"לונלי". ככה זה: כשמישהו אוהב חופים (כמוני), הוא הולך עם הראש בקיר ונוסע למקום שעונת התיירות בו כבר מזמן הסתיימה, ורק בגלל שמישהו מהמחברים של "לונלי" התלהב ממנו פעם.

בכל זאת, משהו הפליא אותי כאן:

1. לראשונה מאז שהגעתי להודו, ראיתי תיירים יפנים והוקסמתי ממראה עיני, כמעט כמו ההודים שהוקסמו מהם בעצמם ובהו ביפנים כמו בפלא השמיני של הטבע.

2. זה המקום היחיד שהייתי בו עד כה, שלא מצאתי בו אף ישראלי. מאותה הסיבה, לאף אחד מהמקומיים כאן אין סטריאוטיפים על ישראלים. ויותר מכך, לא רבים כאן יודעים איפה זה בכלל הישראל הזה. נכון, עד עכשיו לא דנתי באוכל. אבל בכל זאת, מרתק. אתן לא חושבות?

ועכשיו על אוכל

יש כאן כמה תמונות שלעומת אלה שפרסמתי בשבועות האחרונים יראו לכן אולי מגוחכות. אבל כמו שאמרה לי בחורה אוסטרית שסייעה לי בצילומים, זאת הודו. זאת האמת המציאותית, וגם אותה אני צריכה להראות. אז הנה, אני מראה.

הטוסטים עם החביתה שהגיעו על צלחת עירומה נקראים "ארוחת בוקר שוויצרית"; הבננה החתוכה עם כמה פרוסות של מלון עייף שהונחו על הצלחת הפורטוגזית היפה הם "סלט פירות", שאחרי החיתוך מחירו עלה ב-10 רופי ממה שהיה רשום בתפריט, כי בזמן ההכנה מחיר הפירות בדיו עלה לפתע. האורז הכהה הוא תבשיל שרימפס עם שם מקומי סקסי, והשרימפס שהיו בתוכו היו בגודל של גרגרי האורז. הבלילה הירוקה היא ה- Fish Carry היחיד שמצאתי במסעדה. היו במנה רק שני דגים ואני וחבריי היינו צריכים לעשות עליהם אן דן דינו (וקארי, אם אני לא טועה, אמור בכלל להיות צהוב). הלחם הלבן עם הגבינה הוא היחיד ששווה באמת אזכור כלשהו. זה היה Naan מעולה שהגיע מושחם ברמה הנכונה, עם גבינה מוקרמת אמיתית ושפע של שום. ה-Malai Cofta האהובה שלי הייתה חריפה כמו גיהינום (למה להרוס ככה רוטב אגוזים ושמנת?) ולידה תפוחי אדמה שטוגנו עם קילו של בצל ושום, שעד היום נדמה לי שנשאר מהם זיכרון בנשימה שלי. אבל היי, האלכוהול כאן ממש זול. כבר אמרתי?

אז כן, לא כל דבר בהודו טעים, לא כל מקום שממליץ עליו ה"לונלי פלנט" שווה לקנות בשבילו כרטיס טיסה מקומית, ולא בכל מקום תמצאו אוכל שיגרום לאדם מערבי לאבד את עשתונותיו. הא, וכמעט שכחתי: האטרקציה המרכזית במסעדות של דיו היא לא אוכל, אלא דווקא מזגן, שעל הימצאו תמיד מציינים כאן בגאווה על השלטים שבחוץ.

לבלוג של תל אביבית נמרצת בהודו

צילומים:

לין יאנוביצקי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה