החלום של מאושפזות המחלקה הפסיכיאטרית

בשיחה היומית שלה עם א' המאושפזת במחלקה פסיכיאטרית נפתח חלון קטן למציאות חייהן של הנשים המאושפזות שם. מציאות שחשוב להכיר

16/08/2016
קרנית ידיד קבלו עדכונים מקרנית
  • RSS

יש להן שם, לנשים במחלקה הפסיכיאטרית, חלום משותף אחד -
לראות את המטפלים שלהם קשורים לכיסא כמה שעות, כדי שעל בשרם ונפשם הם יבינו, יבינו מה שלא ניתן לתאר, את מה שהמטופלים שלהם לא ישכחו לעולם.

אני בטלפון עם א', השיחה היומית שלנו.
"הלוואי והייתה לי מצלמה עכשיו לצלם לך תמונה אחת, רק אחת של מה שאני רואה סביבי".
איך שהיא התחילה לתאר, הבנתי שזו זירה עם כמה סצנות בו זמנית.
"אני רואה מולי בנות שהולכות רדומות, הן ממש ישנות בעמידה, הולכות ונתקעות פה בדברים, בקירות. הן מסוממות. הן לא איתנו.
ומהכיוון השני מתקרבת אלי מישהי, ריר נוזל לה מהפה, ועוד אחת כאן מסתובבת עם חיתול מלא בפיפי ואין מי שיחליף לה.
אבל רגע, רגע קרנית, כבר חוזרת..."
מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית (צילום: שאטרסטוק)
אני שומעת אותה קוראת לעזרה. מדמיינת את שפורפרת הטלפון הציבורי זרוקה באוויר, מתנדנדת...
אחרי פחות מחצי דקה א' חוזרת אלי לשיחה: "מישהי פה בדיוק ניסתה להתאבד, קראתי לצוות הרפואי. אני כבר לא מתרגשת מזה, אני עוזרת פה לכולן, באמת. מחלקת אוכל, מאכילה אותן ואפילו נמצאת לטפל ולהרגיע, אני עושה פה הכל. זה לא המקום שלי. הם יודעים שזה לא המקום שלי, אני רק מעבירה את הזמן"

היא לא הספיקה לסיים לספר והסצנה הבאה התגבשה -
"יש פה מישהי ששוחררה רק לפני שעתיים ועכשיו חזרה. כל אנשי הצוות עליה, גברים סביבה, מקיפים, מנסים להזריק לה. היא פוחדת, צועקת שמלחיצים אותה, שהיא תירגע בעצמה, רק שלא יגעו בה, שיורידו ממנה את הידיים ויניחו לה"
א' התנתקה. הסתגרה אל תוך עצמה. עד כמה שהיא רגילה לזוועות האלו, כשזה קורה בעוצמה היא מתנתקת. היא לא יודעת לומר איך הסצנה הזו הסתיימה, היא אפילו לא זוכרת שהיא הייתה עדה לה.
.
"עוד מעט 16:00 ואני אוכל לשתות קפה. אני רק מחכה לזה. מותר לנו קפה רק 3 פעמים ביום בשעות קבועות - 8:00, 10:00 ו- 16:00. אבל אני לומדת, אני מכינה לי בבקבוק של ליטר, מחביאה, ושותה אותו קר לאורך היום.
בהתחלה עוד היה לי קפה, עד שגילו והחרימו לי אותו, אבל הצלחתי להסתיר ממתקים. את מבינה? אני מסתירה ממתקים כי אין לי מה לאכול, עד שהצלחתי להעלות במשקל מחוץ למקום הזה."

"אז מה מותר לך?", שאלתי. "איזה חפצים את יכולה להשאיר אצלך?"

"מותר לי להחזיק בחדר אך ורק מברשת ומשחת שיניים שלהם, של המקום. זהו. זהו הכל. שום דבר מעבר", אומרת לי א'. "הברחתי בביקור האחרון תחתונים, קרם לשיער ומברשת.
בכלל, מותר לנו להתקלח פעם אחת ביום ומקציבים לכולנו שעה וחצי לכך בערב, את לא יכולה להתקלח מתי שבא לך", אומרת לי א'.
ואני... אני מנסה להיות מאופקת.
אני כ"כ מנסה. לשלול מאדם את החירות שלו על גופו ונפשו, אז מה אנחנו מתרגשות מזה שאין קפה ואין תחתונים וחזייה, גם לא מסרק...
.
"אבל איך המקום נראה", שאלתי. "כמו מחלקה בבי"ח? מסדרון וחדרים? יש חצר?

"יש חצר קטנטונת עם גגון. יש פה נשים שמאושפזות ולא ראו אור יום גם שנתיים ושלוש... הן לא פגשו בשמש."
"כמה אתן בחדר?" שאלתי. "אנחנו 5 בנות, את לא מבינה, המקום מפוצץ. יש לנו מיטה באמצע החדר, פשוט זרוקה בחלל היחיד הפנוי, כי אין מקום".
"מצוקת הדיור במחלקה הפסיכיאטרית", אמרתי לה, ואז כבר התחלנו לצחוק, כי הבנו שאין דרך אחרת עכשיו...
.
והשיחה המשיכה...
"אני רוצה לצעוק עכשיו, אני כ"כ רוצה לצעוק עכשיו, אני חייבת לשחרר את כל זה ממני", היא אומרת לי.
"זה לא רעיון כ"כ טוב עכשיו", עניתי לה. "על צעקה כזו של שחרור וחופש יכולים לקפוץ עלייך עכשיו כמה גברים וישר לבידוד..."
והבטחתי לה שאנחנו איתה, שזה בטיפול, שאני מאמינה שהיא תצא משם בקרוב.
ואני מאמינה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך