''לא אהבתי אותו כשהוא נולד"

''לפעמים הייתי שמה דיסק של סזריה אבורה. מגבירה את הווליום. מספיק בשביל להאפיל על הבכי. ורוקדת איתו על הידיים בסלון. ככה שעות. שיירדם אלוהים'', כך כתבה רות עפרוני על בנה בפוסט אמיץ ומטלטל שהעלתה לפייסבוק. הטקסט הנדיר הזה חובת קריאה לכל אישה

28/07/2016
רות עפרוני קבלו עדכונים מרות
  • בדואר
  • RSS

לא אהבתי אותו כשהוא נולד.
מהיום בו דמיינתי איך הגוף הקטן שלו עף דרך החלון הפתוח אל הרחוב הקפדתי לסגור את כל החלונות בבית. מהיום בו שאלתי את עצמי אם תינוקות יכולים לעבור דרך זגוגית גם הגפתי את כל התריסים. ככה היינו שרויים באפלה. אימא צעירה ובנה הבכור. מחניק פה, סול היה אומר מדי ערב ופותח את החלונות. האור סנוור אותו, הייתי משקרת. ושותקת.

לפעמים הייתי שמה דיסק של סזריה אבורה. מגבירה את הווליום. מספיק בשביל להאפיל על הבכי. ורוקדת איתו על הידיים בסלון. ככה שעות. שיירדם אלוהים. שישתוק לשנייה אחת מזדיינת. לשנייה. כשסוף סוף היה נכנע לתנועה ומכביד את עצמו, שוקע לתנומה, הייתי מפסיקה לזוז והוא מיד היה מתנער. ובוכה. בוכה. בכי צרוד. יבש. חלול. אז המשכתי לרקוד. גם כשהבכי פסק. שעות הייתי מדשדשת רגליים כמו מתמודדת באיזה מרתון ריקוד מפלצתי באמריקה הענייה של שנות השלושים. זוג זומבים כאלה. נשענים זה על זה. דבוקים. מותשים. זזים רק מכורח תנועת מטוטלת בלתי נראית.

ברגע הכי אפל שלי, ואחרי שלא הפסיק לבכות יום שלם, קירבתי את הפנים שלו לשלי וצעקתי מה. מה. אתה. רוצה. ממני. ומה שעוד פחות שפוי, שזו לא הייתה שאלה רטורית. ציפיתי לתשובה. לאיזה הסבר. פתרון. הוראות הפעלה. לא יודעת מה. וכשהתשובה לא באה הטלתי אותו על המיטה. חזק. חזק מדי. ואגרפתי את היד. חזק. מדי. והנפתי אותה. ואז הנחתתי אותה.
לתוך המזרון. לא התכוונתי לפגוע בו. אני חושבת. ובכל זאת הסתכלתי בטביעת היד, במכתש שנוצר בשמיכה. ובכיתי. בכי צרוד. יבש. חלול. וחשבתי איזה מזל שאף אחד לא שומע אותי.
אבל מישהו כן שמע. והמישהו הזה קפץ על המיטה, למרות שהיה אסור לו ולמרות שצעקתי עליו כלב רע, כלב רע מילוש! והוא ליקק את הפנים הרטובות שלי ואחר כך גם את הפנים הרטובות של עתי. ושנינו הפסקנו לבכות ובפעם הראשונה מזה חודשים, חשבתי שאולי. איכשהו. אולי נצא מזה.

רות אפרוני

כשמלאו לעתי שנה באה לבקר אותנו הבדודה שלי סשה, שהייתה אז נערה צעירה עם לק שחור ושפתיים תואמות, וישבנו על הנדנדה בחצר והיא אמרה שיואו איזה חמוד הילד הזה ואני אמרתי באמת?! והפניתי אותו אלי בשביל לראות על מה היא מדברת ופתאום ראיתי מה שלא ראיתי שנה שלמה: אותו. שהוא חמוד. שהעור החיוור שלו בוהק, שהעיניים הענקיות שלו סקרניות ונוגות, שהוא ילד. שלי. שנולדנו שניים. בן ואימא. מאותם מים מרים. וואלה חמוד, אמרתי לסשה. וואלה.

ואת כל השנה הזאת הצלחתי לשכוח. למחוק. עד אתמול. כשהוא חזר אלינו מישראל לבלות איתנו את הקיץ באמריקה.
את יכולה לשבת לידי עד שאני נרדם? הוא שואל ומתכרבל במיטה כמו תינוק.
בטח מותק, אני עונה
זה הג'ט-לג, הוא אומר. אני לא מצליח לישון.
ובלב אני חושבת שאיך הוא יישן איך?! עם האור המסנוור הזה שזורח לי מהלב כשהוא פה. במיטה שקצרה מלהכיל את הרגליים שמבצבצות מהקצה כמו מטען חורג של געגועים. על מזרון שצר מלהקיף את מוטת האהבה של כתפיו... מי יכול לישון ככה?!
אימא הוא אומר לי. כן מותק אני עונה. שכחתי לבדוק הוא אומר. שכחתי לבדוק שהחלונות סגורים. אכפת לך שנייה לעשות סיבוב בבית ולסגור?

ובדיוק כמו אז, 18 שנים אחרי, אני הולכת בבית וסוגרת חלונות. ואני נזכרת. בתינוק ההוא. שבטח עקב במבטו אחרי אימו הולכת ומגיפה את התריסים. וזה נדבק לו. ההרגל הזה. וגם הפחד הזה. והוא אפילו לא יודע מאיפה.
ואני כבר לא תוהה אם ילדים יכולים לעוף החוצה מהחלון והפתוח. אני יודעת שכן. זה לא יעזור אפילו אם תגיפי את התריסים אלף פעם. בסוף הם עפים. אבל לא הלילה. עוד לא הלילה.

בתמונה עתי ברחצת לילה בבית מלון בסולט לייק סיטי. צילמתי אותו במים מתוקים. במקום המים המרים של לידתנו.

נתתי לעתי לקרוא לפני הפרסום כמובן. יש לי שלושה דברים להגיד, הוא אמר. 1. אני לא הולך לשום מקום! שומעת?! 2. די כבר עם התמונות העאלק אומנותיות האלה. אם כבר אז שימי תמונה טובה שלי. 3. אני נורא אוהב אותך. נורא. טוב אמרתי, עם דמעות ונזלת של מפגרת, אז אני שמה את זאת שאתה עם הילל בנהר באיידהו.

** הכותבת היא רות עפרוני אשר ריגשה המון גולשים עם הטקסט הייחודי הזה

לפוסט נוסף ומרגש שכתבה רות עפרוני תלחצו כאן

צילום: עתי עפרוני




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה