גרשון הכהן ובוכריס הגיבור, ומה עם הקורבנות?

האלוף במיל' גרשון הכהן קובע שתא"ל אופק בוכריס הוא "גיבור, אייקון". על ההאשמות הוא אומר "עזוב אותי מאמירה אתית, הוא אחד מגיבורי האומה". אמור לך מי מגונן עליך ואומר לך מי אתה

29/11/2016
שלי יחימוביץ' קבלו עדכונים משלי
  • בדואר
  • RSS

הי זאת שלי, הנה זה בא, ובעוצמה, וגם בר רפאלי תשתרבב (שוב) שלא מרצונה. החבר'ה באים בהמוניהם להגן על תא"ל אופק בוכריס, אחד משלהם.

בדרך הם שוכחים את א' ואת ל', שתי נשים צעירות ואמיצות, שמה שעבר עליהן תחת פיקודו היתרגם ל- 16 סעיפי אישום בעברות מין חמורות ומגוונות.

טוב, הן לא משלהם. שקופות. חפץ. לא נספרות. בשבילם הן סתם אבן נגף טורדנית בדרכו של מצביא.

הגדיל לעשות אתמול אלוף במיל' גרשון הכהן, בראיון בגל"צ אצל קובי אריאלי. "גיבור, אייקון" קבע הכהן על בוכריס, ומשהקשה אריאלי ושאל אם אייקונים, מעבר לביצועיהם הצבאיים, אינם צריכים לעמוד בעוד אמות מדה מוסריות, קבע האלוף בקוצר רוח: "עזוב אותי מאמירה אתית, הוא אחד מגיבורי האומה".

אופק בוכריס וגרשון הכהן

אני חורגת ממנהגי בעקבות הדברים האלה, ומפרסמת כאן, מלה במלה, פוסט שהתכוונתי להעלות על אלוף גרשון הכהן לפני כמעט שנתיים, כשעדיין היה בצבא. בסוף גנזתי אותו, שניה לפני שעלה. חששתי שאולי מוגזם להכלים את פניו ברבים בגלל דברי איוולת שוביניסטיים. חשבתי שאולי הוא אוויל ומביך, אבל לא מזיק מאוד.

אבל נוכח הביזוי שהוא בוזה את א' ואת ל' בזה שהן פשוט לא נספרות אצלו, ובזה שכאבן אינו קיים בשבילו, ובזה שהוא אומר בפה מלא שגם אם בוכריס יורשע בכל העברות הוא עדיין "גיבור האומה", בזה שהוא אומר אמירה ערכית כה נוראה ומשובשת על מיהו מפקד, הוא הרוויח ביושר את פרסום הפוסט הגנוז.

הנה (אוקטובר 2014):

"הי זאת שלי. תדע כל אם עברייה. להלן תיעוד רצף מטריד של שלוש בדיחות שוביניסטיות, סקסיסטיות ואוויליות של אלוף בצה"ל, גרשון הכהן, שיש לו תשוקה בלתי נשלטת לגסויות.

זה היה במכון לדמוקרטיה, בשולחן עגול שהשתתפתי בו. אני מעניקה לכם כאן את ההקלטה, וגם עושה חשבון נפש עם עצמי.

כבר כשהיה אל"מ, מפקד חטיבה 7, חולל שערורייה כשאמר לתלמידי י"ב: "מקדמת דנא היו כל הגברים לוחמים וכל הנשים זונות, ומרבית הבנות בצה"ל ממלאות תפקידים שמחשב ומשיבון יכולים לעשות באותה מידה של יעילות".

הוא ננזף ע"י שר הבטחון והרמטכ"ל, הסיפור נשכח, הכהן טיפס בסולם הדרגות, היה למעין הוגה דעות, בתפקידו האחרון היה מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס הצפוני, ובקרוב ישתחרר מצה"ל.

לפני כמה ימים התארחתי במכון לדמוקרטיה והשתתפתי בדיון על ערכים אזרחיים באתוס הצה"לי. הופתעתי לטובה מרמת המשתתפים, מעומק הדיון ומהרעננות של הפורמט. הכהן היה אחד המשתתפים, והמנחה יאיר שלג אף הודה לצה"ל על שאפשר לו להשתתף עוד טרם שחרורו. במחשבה נוספת לא בטוח שזה היה נבון מצד צה"ל.

האלוף דיבר פחות משלוש דקות, שאליהן הוא הצליח להשחיל בכפייתיות שלוש התבטאויות על נשים שנותנות ולא נותנות (איפה הוא חי לעזאזל, מה זה נותנת ולא נותנת, מי נותן, מי לוקח, מה זה יחסים אינטימיים בעיניו – לא אכנס לזה) ועל בר רפאלי גם.

אף אחת מהערות האיוולת האלה לא הייתה קשורה לנושא, ואפילו לא לדברים שהוא עצמו אמר.

אחת הייתה סיפור לא קשור על זאוס שרוצה לשכב עם הרה והרה לא "נותנת" לו, אחר סיפור עוד יותר מוזר על סבתו המנוחה שאמו אמרה עליה שהיא הייתה נותנת לכולם (סדינים) ואז הבן שלו (ממש למות מצחוק) אומר "מה סבתא אומרת על אמא שלה?!", והשלישית, לשאלתו הרצינית של יאיר שלג (מה היה קורה אם בהתנתקות היית חושב שרצון האל ממך הוא לא לציית לחוק המדינה?') עונה האלוף מלא ההומור השנון: "אתה יודע מה, זה כמו עוד הרבה שאלות, מה היה קורה אם הערב בר רפאלי הייתה מציעה לי לבוא אליה לבילוי, במקום לבוא לכאן?"

האמת, הרגשתי נורא. בעיקר נוכח רעמי הצחוק למשמע בדיחות הקרש האלה, שאותם תוכלו לשמוע בברור בסרטון. רק אחר כך כשהתחילו לעוף הודעות וואטסאפ בין המשתתפים, ובהמשך כשצפיתי אתמול בהקלטת האירוע וראיתי את שפת הגוף המסוייגת של המנכ"ל החדש והמוצלח ח"כ לשעבר יוחנן פלסנר, הבנתי שהיו עוד שותפים למבוכתי.

ואני מאוד כועסת על עצמי על כך ששתקתי. כן, הערתי משהו על הומור של גברים מילואימניקים ושאולי כדאי שאנחנו הנשים נצא. אבל הייתי צריכה לעשות הרבה יותר מזה. לנצל את זמן הדיבור שלי בהמשך כדי לתהות איך משתלבים עולם הדימויים ושפתו של האלוף עם אתוס הצה"לי.

לנתח את ה"אנחנו" הגברי לעומת "הן" (אלה שכזכור תמיד היו זונות).

את הנותנות, לא נותנות. איפה בעולם הזה ממוקמות החיילות?

איך לעזאזל השתחלה בר רפאלי לעולם הדימויים הפומבי של אלוף בן ששים בצה"ל?

איך הוא הצליח לשרוד שרות צבאי ארוך בתפקידי פיקוד וחינוך, בלי שמישהו יעיר לו בדרך שמשהו לא תקין, ועוד ועוד.

והכי כאב לי, שאפילו לי, עם הבטחון העצמי, המאבקים הפמיניסטיים שאני מובילה זה שנים ארוכות, העובדה שאני באמת לא עושה חשבון, – לא היה נעים "לקלקל" את האירוע המוצלח ולהגיד מה שהיה צריך להאמר.

כאב לי כי חשבתי על נשים ונערות אחרות, שאין להן את העוצמה שלי יש. שצריכות בכל פעם לגייס מחדש את כוחותיהן. מה הן אמורות לעשות, אם אני נתקפת אלם והלם?

השגנו לא מעט, אבל עוד ארוכה הדרך."

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה