''האפר של אנג'לה'' / פרנק מק'קורט / פרק 1

אנג'לה היתה נערה אירית שהיגרה לארצות הברית כדי להימלט מהרעב הגדול באירלנד, וביום גורלי אחד פגשה את מלאכי מק'קורט. רוצות לדעת את ההמשך? אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

18/07/2016
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

אם אתן מחפשות ספר באמת מעולה אז "האפר של אנג'לה", מאת פרנק מק'קורט, הוא עבורכן. הרומן, שראה אור לראשונה לפני עשרים שנה בדיוק, זינק לראש רשימת רבי-המכר מיד עם צאתו לאור וזכה בפרס פוליצר ובשבחי הביקורת. מחבר הספר, עד אז מורה בבית ספר תיכון, התפרסם ברחבי העולם בזכות ההומור והרגישות שאפיינו את הרומן שבו גולל את סיפורה המיוחד של משפחתו.

אנג'לה היתה נערה אירית שהיגרה לארצות הברית כדי להימלט מהרעב הגדול באירלנד, וביום גורלי אחד פגשה את מלאכי מק'קורט, אירי גם הוא, שהגיע ליבשת הנחשקת באותן נסיבות. היא נכבשה בקסמיו ונישאה לו, ומאחר ששניהם היו קתולים אדוקים נולדו להם במרוצת הזמן כמה וכמה ילדים. אבל התברר שמלאכי שתיין כרוני שאינו מסוגל לפרנס את משפחתו, ואנג'לה נאלצה לשוב למולדת הישנה עם בעלה השיכור וילדיה, כדי לנסות שם את מזלה.

את הסיפור הזה מספר פרנק מק'קורט, בנה הבכור של אנג'לה, שמתאר ילדות של רעב עד כדי קבצנות, בסגנון קולח, מלא הומור וסוחף.

רוצות עותק? תמלאו את הטופס אחרי הפרק הראשון המצורף למטה

ang_575

פרק 1

אבי ואמי היו צריכים להישאר בניו־יורק, שם נפגשו ונישאו זה לזה, ושם נולדתי אני. במקום זה, הם חזרו לאירלנד כשהייתי בן ארבע, אחי מלאכי בן שלוש, התאומים אוליבר ויוּג׳ין בני פחות משנה, ואחותי מרגרט מתה.

כשאני מביט לאחור על ילדותי, אני תוהה איך החזקתי בכלל מעמד. זו היתה, כמובן, ילדות אומללה: ילדות מאושרת אינה שווה שידברו בה. גרועה מילדות אומללה רגילה היא ילדות אומללה אירית, וגרועה עוד יותר היא ילדות אומללה אירית קתולית.

בכל מקום אנשים מתפארים ומקטרים על הצרות שהיו מנת חלקם בשנותיהם הראשונות, אך דבר לא ישווה לגירסה האירית: הדלות; האב האלכוהוליסט הפטפטן וחסר התועלת: האם האדוקה, המובסת, הנאנחת ליד האח; הכמרים היהירים והנפוחים; המורים המתעמרים; האנגלים והדברים הנוראים שהם עשו לנו במשך שמונה־מאות שנים ארוכות.

ומעל לכל — היינו רטובים.

במרחבי האוקיינוס האטלנטי, יריעות של גשם נאספו ועלו לאטן במעלה נהר שֶנוׄן ושכנו לנצח מעל לימריק. הגשם הרטיב את העיר מחגיגת ברית־המילה של ישו ועד ערב השנה החדשה. הוא גרם לקקופוניה של שיעול כרוני, חרחור ברונכיאלי, צפצוף אסתמטי וקרקור שחפני. הוא הפך אפים למבועי מים וריאות לספוגים נושאי בקטריות. הוא עורר תרופות וטיפולים למכביר; כדי להקל על הנזלת היית מרתיח בצלים בחלב בתוספת פלפל שחור; למעברי הנשימה הגדושים היית מכין משחה מקמח מבושל וסרפדים, עוטף אותה במטלית ומכה בה בחזה כשהיא לוהטת.

מאוקטובר עד אפריל היו קירות לימריק נוצצים מרטיבות. הבגדים לא התייבשו אף פעם: במעילי הטוויד והצמר שכנו יצורים חיים, לפעמים הנצה בהם צמחייה מסתורית. בפאבים עלו אדים מהגופות ומהמלבושים הלחים, ונשאפו יחד עם עשן סיגריות ומקטרות, עם אדים מעופשים של שיכר וויסקי ועם ריח שתן שנשב פנימה מבית־השימוש שבחוץ, שם הקיא לא גבר אחד את משכורתו השבועית.

הגשם דחק אותנו לכנסייה — מפלטנו, מעוזנו, המקום היבש היחיד שלנו. בזמן המיסה, הברכות, תפילות תשעת הימים, הצטופפנו בגושים לחים גדולים, מנמנמים בעת שהכומר השמיע את דרשתו, ואד עלה מבגדינו והתערב במתיקות הקטורת, הפרחים והנרות.

לימריק נודעה באדיקותה, אבל אנחנו ידענו שזה רק בגלל הגשם.

אבי, מלאכי מֶק׳קוֹרט, נולד בחווה בטום, מחוז אנטרים. כאביו לפניו, הוא גדל פרא, והיה תמיד מסוכסך עם האנגלים, או עם האירים, או עם שניהם. הוא לחם בשורות האַי־אַר־אֵיי הישן, ובשל פעולה נואשת אחת היה מבוקש והוכרז פרס על ראשו.

כשהייתי ילד הייתי מביט באבי, בשיער המקליש, בשיניים הרעועות, ותוהה למה שמישהו ייתן כסף תמורת ראש כזה. כשהייתי בן שלוש־עשרה, סיפרה לי אמו של אבי סוד: כבחור צעיר, אביך המסכן נפל על הראש. זו היתה תאונה, הוא מעולם לא חזר להיות מה שהיה, ואתה צריך לזכור שאנשים שנופלים על הראש יכולים להיות קצת משונים.

בשל הפרס על ראשו, הראש שעליו נפל, היה צריך להבריח אותו מחוץ לאירלנד באוניית משא, מגוֹלוֵויי. בניו־יורק, כשחוק היובש בשיאו, חשב אבי שהוא מת והגיע לגיהינום בשל חטאיו. אז גילה את המסבאות הלא־חוקיות והחל לחגוג.

אחרי שנדד ושתה באמריקה ובאנגליה, התגעגע בסוף דרכו לשלווה. הוא חזר לבלפאסט, שגעשה סביבו. הוא אמר, שתכה המגיפה בכל הבתים שלהם, ופטפט עם הגבירות באנדרסונטאון. הן פיתו אותו במעדנים, אך הוא הרחיק אותן מעליו ושתה את התה שלו. הוא כבר לא עישן ולא נגע באלכוהול, אז מה הטעם? הגיע הזמן להסתלק, והוא מת בבית־החולים ״רויאל ויקטוֹריה״.

אמי, אנגֶ׳לה שִיהֶאן לפני נישואיה, גדלה במשכנות העוני של לימריק עם אמה, שני אחיה, תומס ופֶּטריק, ואחות, אַגנֶס. היא מעולם לא ראתה את אביה, שברח לאוסטרליה כמה שבועות לפני לידתה.

אחרי לילה של שתיית בירה בפאבּים של לימריק, הוא היה מתנודד בדרכו ושר את השיר האהוב עליו,

את הסרבל מי זרק

לגברת מֶרפִי למרק?

כשלא ענו לו הוא צעק

זה טריק אירי מלוכלך

ואוֹי לזה אשר זרק

סרבל למֶרפִי למרק.

הוא בכושר מעולה והוא חושב שישחק קצת עם פֶּטריק הקטן, בן השנה. ברנש קטן וחמוד. אוהב את אבא שלו. צוחק כשאבא זורק אותו באוויר. למעלה למעלה, פֶּדי הקטן, למעלה באוויר בחושך, כל־כך חושך, הו ישו, אתה לא מצליח לתפוס את הילד ופֶּטריק הקטן המסכן נוחת על הראש, מגרגר קצת, מייבב, משתתק. סבתא מתרוממת מהמיטה, מתנהלת בכבדות עם התינוקת שבבטנה, אמי. היא בקושי מסוגלת להרים את פֶּטריק הקטן מהרצפה. נאנחת אנחה ארוכה על הילד ופונה לסבא. צא מפה. אם תישאר פה עוד רגע אחד אני אהרוג אותך, שיכור מטורף שכמוך. בשם אלוהים, אני אתלה אותך על עץ. ׳סתלק מפה.

סבא עומד על שלו כגבר. יש לי זכות, הוא אומר, להישאר בבית שלי.

היא מסתערת עליו והוא מתמוסס נוכח הדמות המסתחררת הזאת עם הילד הפגוע בזרועותיה וילד נוסף, בריא, מתנועע בקרבה. הוא כושל בדרכו מן הבית, לאורך הסמטה, ואינו עוצר עד שהוא מגיע למלבּוֹרן שבאוסטרליה.

פֶּט הקטן, דודי, לא חזר להיות כשהיה. הוא גדל רפה־שכל, ורגלו השמאלית פונה לצד אחד, בעוד שאר גופו פונה לצד האחר. הוא מעולם לא למד קרוא וכתוב, אך אלוהים חנן אותו בדרך אחרת. כשהחל למכור עיתונים בגיל שמונה, יכול היה לספור כסף טוב יותר משר האוצר בכבודו ובעצמו. איש לא ידע למה כינו אותו אֶבּ שיהאן, אֶבּוט (ראש המנזר), אך כל לימריק אהבה אותו.

צרותיה של אמי התחילו בלילה שבו נולדה. הנה סבתי במיטה, מתקשה לנשום, מתייסרת בצירי הלידה, מתפללת לסיינט גֶ׳רארד מַאגֶ׳לָה, הקדוש הפטרון של הנשים ההרות. הנה האחות אוֹ׳הַאלורַן, המיילדת, לבושה במיטב מחלצותיה. זהו ערב השנה החדשה וגברת אוֹ׳הַאלורַן רוצה שהתינוק הזה ייוולד כבר, שהיא תוכל למהר למסיבות ולחגיגות. היא אומרת לסבתי: תדחפי, קדימה, תדחפי. ישו, מריה ויוסף הקדוש, אם לא תמהרי עם הילד הזה, הוא לא ייוולד עד התחלת השנה החדשה, ומה שווה לי השמלה החדשה שלי? עזבי את סיינט גֶ׳רארד מַאגֶ׳לָה. מה גבר יכול לעשות בשביל אשה בזמן כזה, גם אם הוא קדוש? סיינט גֶ׳רארד מַאגֶ׳לָה בתחת שלי.

סבתי מעבירה את תפילותיה לסיינט אַן, הקדושה הפטרונית על צירים קשים. אבל הילד לא יוצא. האחות אוֹ׳הַאלורַן אומרת לסבתי, תתפללי לסיינט ג׳וּד, הקדוש הפטרון על מקרים נואשים.

סיינט ג׳וּד, הפטרון על מקרים נואשים, עזור לי. אני נואשת.

היא רוטנת ודוחפת והראש של התינוק מופיע, רק הראש, אמי, והשעון מכה חצות, השנה החדשה. העיר לימריק גועשת במשרוקיות, קרנות, צופרים, תזמורות כלי־נשיפה, אנשים קוראים ושרים, שנה טובה. לזכר ימים עברו, ופעמוני הכנסיות כולם מצלצלים עם תפילת האנג׳לוס, ״עת המלאכים״, והאחות אוֹ׳הַאלורַן בוכה על השמלה המבוזבזת, הילד הזה עוד בפנים ואני בבגדים הכי יפים שלי. תצא כבר, ילד, מה? סבתא לוחצת לחיצה אדירה והתינוק בא לעולם, ילדה יפה עם שיער שחור מתולתל ועיניים כחולות עצובות.

אה, אלוהים שבשמים, אומרת האחות אוֹ׳הַאלורַן, הילדה הזאת פוסחת על שתי הסעיפים, נולדה עם הראש בשנה החדשה, והתחת בישנה, או שהראש היה בשנה שעברה והתחת בחדשה. תצטרכי לכתוב לאפיפיור, גברת, לדעת באיזה שנה הילדה הזאת נולדה, ואני אשמור את השמלה הזאת לשנה הבאה.

והילדה נקראה בשם אנגֶ׳לה על שם צלצול האנגֶ׳לוס בחצות, תחילת השנה החדשה, ברגע בואה, ומפני שממילא היתה מלאך קטן.

אהב אותה במו בילדוּת

גם אם תזקין ותאפיר.

ואהבת אֵם לא תחסר

עד שהאֵם תשכון עפר.

בבית־הספר סיינט וינסֶנט דה פּוֹל למדה אנגֶ׳לה לקרוא, לכתוב ולחשב, ובהיותה בת תשע סיימה את לימודיה. היא ניסתה את ידה כעובדת ניקיון, כמשרתת, כעוזרת עם מצנפת לבנה קטנה, פותחת דלתות, אבל היא לא הצליחה בגינונים הקטנים הנחוצים לשם כך ואמה אמרה, אין לך את זה. את לא־יוצלחית. למה שלא תיסעי לאמריקה, שם יש מקום לכל מיני סוגים של לא־יוצלחים? אני אתן לך את דמי הנסיעה.

היא הספיקה להגיע לניו־יורק בדיוק לחג ההודיה הראשון של תקופת השפל הגדול. היא פגשה את מלאכי במסיבה שערכו דן מק׳אדוֹרי ואשתו מִינִי בשדירת קְלֶאסוֹן בבּרוּקלין. אנגֶ׳לה מצאה חן בעיני מלאכי והוא מצא חן בעיניה. היה לו מבט מבויש, תוצאה של שלושה חודשים שבילה זה עתה בכלא על חטיפת משאית. הוא וחברו ג׳וֹן מֶק׳אֶרלֵיין האמינו למה שסיפרו להם במסבאה, שהמשאית עמוסה עד הגג בארגזים של שימורי בשר חזיר ושעועית. איש משניהם לא ידע לנהוג, וכשהשוטרים ראו את המשאית מתנודדת ומקרטעת בשדירת מירְטְל, הם הורו לה לעצור. השוטרים ערכו חיפוש במשאית ותהו למה ירצה מישהו לחטוף משאית, לא עם בשר חזיר ושעועית, אלא עם קופסאות כפתורים.

כשאנגֶ׳לה נמשכת אל המבט המבויש ומלאכי חש בדידות לאחר שלושה חודשים בכלא, חייב היה להתרחש רטט־ברכיים.

רטט־ברכיים הוא פעולה שנעשית כנגד קיר, גבר ואשה עומדים על קצות אצבעותיהם ומתחבקים חזק כל־כך, עד שברכיהם רוטטות מההתרגשות שבכך.

רטט־הברכיים הכניס את אנגֶ׳לה למצב מעניין, וכמובן, היו דיבורים. לאנגֶ׳לה היו בנות־דוד, האחיות מק׳נאמארה, דִילְיָה ופִילוֹמינָה, נשואות בכבוד, לגִ׳ימִי פוֹרְצְ׳ן ממחוז מאיוֹ, ולטוֹמי פְלין, מבּרוּקלין עצמה.

דִיליָה ופִילוֹמינָה היו נשים גדולות ונמרצות, בעלות חזה גדול. כששייטו במדרכות בּרוּקלין, פסעו יצורים פחותים מהן הצִדה, רוחשים כבוד. האחיות ידעו מה טוב והן ידעו מה רע, וכל הספקות יכלו להיפתר בידי הכנסייה הקדושה, הרומית, הקתולית, האפּוֹסטוֹלית, האחת והיחידה. הן ידעו שלאנגֶ׳לה, שאינה נשואה, אין זכות להיות במצב מעניין, והן ינקטו צעדים.

וצעדים אכן ננקטו. כשגִ׳ימִי וטוֹמי נגררים אחריהן, צעדו למסבאה בשדירת אטלנטיק, שם ניתן היה למצוא את מלאכי בימי שישי, יום התשלום כשהיתה לו עבודה. האיש במסבאה, ג׳וֹאי קאצ׳יאמאני, לא רצה לתת לאחיות להיכנס, אך פִילוֹמינָה אמרה לו שאם הוא רוצה להשאיר את אפו על פרצופו ואת הדלת על ציריה, מוטב שיפתח, כי הן באות בענייני אלוהים. ג׳וֹאי אמר, בסדר, בסדר, אתם האירים, ישו! צרות, צרות.

מלאכי, בקצה המרוחק של הבַּאר, החוויר, חייך אל שופעות החזה חיוך קלוש, הציע להן לשתות. הן בזו לחיוך ודחו את ההזמנה. דִיליָה אמרה, אנחנו לא יודעות מאיזה מעמד ומאיזה שבט בצפון אירלנד אתה בא.

פִילוֹמינָה אמרה, יש חשד שבמשפחה שלך יש פּרֶסְבִּיטרִיאָנִים, מה שיכול להסביר מה שעשית לבת־דודה שלנו.

גִ׳ימִי אמר, אה, באמת, אה, באמת. זו לא אשמתו אם יש פּרֶסְבִּיטרִיאָנִים במשפחה שלו. דִיליָה אמרה, אתה תסתום.

טוֹמי היה צריך גם הוא להתערב. מה שעשית לבחורה המסכנה הוא בושה לגזע האירי ואתה צריך להתבייש בעצמך.

אוֹך, אני מתבייש, אמר מלאכי. אני מתבייש.

אף אחד לא ביקש ממך לדבּר, אמרה פִילוֹמינָה. עשית כבר מספיק נזק עם הדיבורים שלך, אז תסתום ת׳פה שלך.

ובזמן שאתה סותם, אמרה דִיליָה, אנחנו כאן בשביל לדאוג שתעשה את הדבר הנכון עם הבת־דודה שלנו, אנגֶ׳לה שיהאן.

מלאכי אמר, אוֹך, באמת, באמת. הדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ואני אשמח להזמין את כולכם למשקה בזמן שנשוחח.

קחת׳משקה, אמר טומי, ותדחוף'תו לתחת שלך.

פִילוֹמינָה אמרה, הבת־דודה הקטנה שלנו רק יורדת מהאונייה, והופ, אתה עליה. אצלנו בלימריק יש מוסר, אתה יודע, מוסר. אנחנו לא כמו השפנים מאֶנְטְרים, מקום שורץ פּרֶסְבִּיטרִיאָנִים. גִ׳ימִי אמר, הוא לא נראה כמו פּרֶסְבִּיטרִיאָנִי.

אתה תסתום, אמרה דִיליָה.

שמנו לב לעוד משהו, אמרה פִילוֹמינָה. יש לך הבעה מאוד משונה.

מלאכי חייך. באמת?

באמת, אומרת דִיליָה. אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים ששמנו לב בקשר אליך, ההבעה המשונה הזאת, וזה עושה לנו הרגשה מאוד לא נוחה.

זה החיוך הפּרֶסְבִּיטרִיאָנִי הקטן והערמומי שלך, אמרה פִילוֹמינָה.

אוֹך, אמר מלאכי. זה רק הבעיות שיש לי עם השיניים שלי.

שיניים או לא שיניים, הבעה משונה או לא הבעה משונה, אתה תתחתן עם הבחורה הזאת, אמר טומי. לאורך המעבר האמצעי בכנסייה אתה תלך.

אוֹך, אמר מלאכי, לא תכננתי להתחתן, אתם יודעים. אין עבודה ואני לא אוכל לפרנס...

להתחתן, זה מה שאתה הולך לעשות, אמרה דִיליָה.

לאורך המעבר האמצעי בכנסייה, אמר גִ׳ימִי.

אתה תסתום, אמרה דִיליָה.

מלאכי התבונן בהם בצאתם. אני בצרה צרורה, אמר לג׳וֹאי קאצ׳יאמאני.

לא מקנא בך, אמר ג׳וֹאי. אני רואה את החתיכות האלה מתקרבות, אני קופץ לנהר ההדסוֹן.

מלאכי שקל את הצרה שאליה נקלע. היו לו כמה דולרים בכיסו מהמשרד, האחרונה שלו והיה לו דוד בסן פרנסיסקו או באיזה ״סן״ אחר בקליפורניה. האם לא מוטב שייסע לקליפורניה, הרחק מהאחיות מקנאמארה שופעות החזה והבעלים הנוראים שלהן? אכן, זה מה שיעשה, והוא ישתה טיפה מהמשקה האירי לחגוג את החלטתו ונסיעתו. ג׳וֹאי מזג לו והמשקה כמעט כילה את קירות הוושט של מלאכי. אירי, ממש! הוא אמר לג׳וֹאי שזוהי מרקחת של ״תקופת היובש״ מהמזקקה הפרטית של השטן. ג׳וֹאי משך בכתפיו. אני לא יודע כלום. אני רק מוזג. ובכל זאת, זה היה יותר טוב מכלום ומלאכי ישתה עוד אחת, ואחת לעצמך, ג׳וֹאי, ותשאל את שני האיטלקים הנחמדים ההם מה הם רוצים לשתות, ומה אתה מדבר, מובן שיש לי במה לשלם.

הוא התעורר על ספסל בתחנת הרכבת לוֹנג איילֶנד, שוטר טופח על נעליו באלתו, כסף ההימלטות שלו איננו, והאחיות מקנאמארה מוכנות לאכול אותו חי בבּרוּקלין.

בחג יוסף הקדוש, יום מר בחודש מארס, ארבעה חודשים אחרי הרטט־ברכיים, נשא מלאכי את אנגֶ׳לה, ובאוגוסט נולד התינוק. בנובמבר מלאכי השתכר והחליט שהגיע הזמן לרשום את התינוק במרשם התושבים. הוא חשב לקרוא לתינוק מלאכי, על שמו, אבל המבטא הצפון־אירלנדי והמלמול רווי־האלכוהול שלו בלבלו כל־כך את הפקיד, עד שהוא פשוט רשם בתעודת הלידה את השם מֵייל[1].

רק אחרי דצמבר לקחו את מֵייל לכנסיית סיינט פּוֹל, להטביל אותו ולקרוא לו בשם פרנסיס על שם אבי־אביו והקדוש האהוב מאַסיזי. אנגֶ׳לה רצתה לתת לו שם אמצעי, מאנצִ׳ין, על שם הקדוש הפטרון של לימריק, אבל מלאכי אמר על גופתו המתה. אף בן שלו לא ייקרא בשם של לימריק. קשה גם ככה, עם שם אחד, לעבור את החיים. שמות אמצעיים זה הרגל אמריקני מתועב ואין שום צורך בשם נוסף כשמטבילים אותן על שם האיש מאַסיזי.

היה עיכוב ביום הטבילה, כאשר הסנדק שנבחר, ג׳וֹן מק׳אֶרלֵיין, השתכר במסבאה ושכח את חובותיו. פִילוֹמינָה אמרה לבעלה טוֹמי שהוא יצטרך להיות הסנדק. נפשו של הילד בסכנה, אמרה. טוֹמי הרכין את ראשו ורטן. בסדר. אני אהיה הסנדק, אבל אני לא אחראי אם הוא יגדל כמו אבא שלו ויעשה צרות ויעבור את החיים עם ההתנהגות המשונה, כי אם זה מה שיהיה, הוא יכול ללכת לג׳וֹן מק׳אֶרלֵיין למסבאה. הכומר אמר, מתאים לך, טום, אדם הגון כמוך, איש טוב שאף פעם לא מכניס את רגלו למסבאה. מלאכי, שהגיע היישר מהמסבאה, נעלב, ורצה להתווכח עם הכומר, להוסיף חילול־קודש על חילול־קודש. תוריד את הצווארון הזה ונראה מי הגבר בינינו. האחיות שופעות החזה ובעליהן הזועפים היו צריכים להחזיק בו. אנגֶ׳לה, אֵם צעירה, נסערת, שכחה שהיא מחזיקה בילד והניחה לו להישמט לתוך אגן הטבילה, הטבלה מושלמת בנוסח הפּרוטסטנטי. הנער העוזר לכומר משה את הילד מהאגן והחזירו לאנגֶ׳לה, שהתייפחה והצמידה אותו אל חזה, נוטף מים. הכומר צחק, אמר שאף פעם לא ראה דבר כזה, שהילד הוא כבר בּפּטיסטי לכל דבר וכמעט לא זקוק לכומר. זה שוב הכעיס את מלאכי, והוא רצה להתנפל על הכומר על שכינה את הילד בשם של איזה קבוצה פּרוטסטנטית. הכומר אמר, שקט, בנאדם, אתה בבית־אלוהים, וכשמלאכי אמר, בית־אלוהים בתחת שלי, הוא נזרק החוצה לרחוב קוךט כי אסור להגיד תחת בבית־אלוהים.

אחרי הטבילה אמרה פִילוֹמינָה שהכינה תה ובשר ועוגות אצלה בבית, מעבר לפינה. מלאכי אמר, תה? והיא אמרה, כן, תה, או שאתה רוצה ויסקי? הוא אמר שתה זה נהדר, אבל קודם הוא צריך ללכת לסגור עניין עם ג׳ון מק׳ארליין, שלא מצא לנחוץ למלא את חובותיו כסנדק. אנגֶ׳לה אמרה, אתה רק מחפש תירוץ לברוח למסבאה, והוא אמר, אלוהים עדי, המשקה זה הדבר האחרון שחשבתי עליו. אנגֶ׳לה התחילה לבכות. יום הטבילה של בנך ואתה חייב ללכת לשתות. דִיליָה אמרה לו שהוא יצור מגעיל אבל מה כבר אפשר לצפות מצפון־אירלנד.

מלאכי העביר את מבטו מאיש לאיש, נע מרגל לרגל, משך את כומתתו על עיניו, דחף את ידיו עמוק לכיסי מכנסיו, אמר, אוֹך, איי, כפי שאומרים במקומות המרוחקים במחוז אֶנְטְרים, הסתובב ומיהר לאורך רחוב קוֹרְט למסבאה שבשדירת אטלנטיק, שם היה בטוח שיכבדו אותו במשקה חינם לכבוד טבילת בנו.

בבית פִילוֹמינָה אכלו האחיות ובעליהן ושתו בעוד אנגֶ׳לה יושבת בפינה, מיניקה את התינוק ובוכה. פִילוֹמינָה מילאה את פיה בלחם ובבשר ורטנה לעומת אנגֶ׳לה, זה מה שיוצא לך כשאת כזאת טיפשה. בקושי יורדת מהאונייה ומתאהבת במשוגע הזה. היית צריכה להישאר רווקה, למסור את הילד לאימוץ, והיום היית אשה חופשית. אנגֶ׳לה בכתה עוד יותר ודילזיה הצטרפה להתקפה, הו, תפסיקי עם זה, אנגֶ׳לה, תפסיקי. את יכולה להאשים רק את עצמך שהסתבכת עם שתיין מהצפון, איש שאפילו לא נראה קתולי, הוא וההתנהגות המשונה שלו. הייתי אומרת ש... ש... שבהחלט יש במלאכי משהו פרסביטריאני. אתה תסתום, גִ׳ימִי.

לוּ הייתי במקומך, אמרה פִילוֹמינָה, הייתי דואגת שלא יהיו עוד ילדים. אין לו עבודה, אז אין לו, ואף פעם לא תהיה לו, שהוא ככה שותה. אז... לא יותר ילדים, אנגֶ׳לה. את שומעת אותי?

אני שומעת, פִילוֹמינָה.

כעבור שנה נולד עוד ילד. אנגֶ׳לה קראה לו מלאכי על שם אביו והוסיפה שם אמצעי, גֶ׳רארד, על שם אח של אביו.

רוצות עותק של "האפר של אנג'לה"? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה