מתי אמא תחזור?

בשביל נעמה תורן האימהות אינה מטלה שהיא יכולה להכתיר כהצלחה בראיון עבודה, אלא חיים שלמים של אשמה על מה שלא הספיקה לתת או לסדר

21/03/2011
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» צריך לסדר אחרי הילדים. צילום: thinkstock

השעה קרוב לארבע אחרי הצהרים, יום חמישי. אני בדרך להרצליה מתל אביב. בעוד חצי שעה אני אמורה להגיע לראיון עבודה. תענוג מפוקפק. הנסיעה, לא הריאיון. כל המדינה נוסעת איתי להרצליה, או ככה זה לפחות נראה. 5 קמ"ש זה השיא שלי כרגע, ואין מה לדבר על מוסיקה, כי כל רגע מתקשרת אלי הקטנה לבקש שאחזור כבר הביתה, לדווח על בעיות שליטה בשלט של יס, ולבקש ממני לסדר את זה מרחוק. אני מרגישה כמו נציגת שירות, אבל אפילו לבקש ממנה לנתק את הממיר מהחשמל ולחבר מחדש אני לא יכולה, מטעמי בטיחות. אחרי חמש דקות הגדולה מתקשרת להרגיע: הכל בסדר, רק דבר אחד קטן, אבל שאני לא אדאג – הצינור מתחת לכיור התפרק, כל המטבח מוצף, אבל היא שמה סמרטוטים והכל בשליטה, אז שיהיה לי בהצלחה. אני אומרת לעצמי שהכל באמת בשליטה. יש לי ילדה גדולה ונהדרת, והסמרטוטים יעשו את העבודה.

אין לי מושג מה הולך להיות בפגישה, למרות שעברתי ראיונות כאלה כל כך הרבה פעמים. בפעם האחרונה זה היה מול בחורה צעירה, שנולדה כשהייתי בכיתה ה', והיום יש לה 2 ילדים קטנים והיא מנהלת בסערה קריירה אינטרנטית של פול טיים ג'וב, כולל בלוג שבו היא כתבה – דאגתי להגיע מעודכנת – ש"אין לה רגשות אשם כשהיא חוזרת הביתה רק כדי לתת נשיקה  ולכסות את הקטנים".

כלל ידוע הוא שכשלא מגדלים ילדים לבד, יורד רף רגשות האשם בצורה משמעותית. זה הוכח מדעית. אני, מצידי, נושאת באופן מסורתי את הקיטבג של רגשות האשם לכל מקום: איפה שאני לא מניחה אותו – שם ביתי. דורות של נשים העבירו אותו ביניהן לפני, אני לא מחדשת שום דבר. אם את אמא את אשמה: אם החלטת להניק ואת לא נהנית מזה – את איומה, אם החלטת לא להניק – את  אמא רעה; אם חזרת לעבוד אחרי ארבעה חודשים – את אמא נוטשת, אם נשארת להניק את הילד עד גיל הבלות (שלך או שלו, מה שיבוא קודם) את אמא מופרעת; אם בחרת בקריירה תובענית – את חרא של אמא; אם הסתפקת בעבודה חלקית, את חרא של אשה; אם את שמה את צרכי הילדים לפני אלו שלך – את אפס, אם את חושבת על עצמך קודם – תתביישי לך; אם את רוצה זמן חופשי לעצמך, את מפונקת, אם אין לך זמן בכלל – את בושה למין הנשי; אם את מגיעה לעבודה עם בגדים נקיים מפליטות – או סתם עם שתי גרביים תואמות, את אמא מזניחה; אם את מגיעה מרושלת –את בדיכאון אחרי לידה. וכל מה שתעשי ממילא ישפיע על הזוגיות וללא ספק ישרוט את נפשותיהם הרכות של הילדים. בקיצןר: אשמה, אשמה, אשמה.

אני לא אוהבת לחזור הביתה רק כדי לתת נשיקה לילדות כשהן ישנות. אני עושה את זה כשצריך, אבל אני לא אוהבת את זה. אני אוהבת את הבקרים שמתחילים מוקדם, כשהילדות מאופסנות במוסד החינוך ויש לי זמן לקרוא עיתון ולשבת בקפה עם הלימודים או העבודה, ולא אכפת לי להגיד את זה; הילדות באות אצלי ראשונות, אבל בפנים אני יכולה לריב עם עצמי, כאילו הייתי אחותם הגדולה, ילדה מספר 3; כשאני עובדת פול טיים – אני מתחילה להתפצל באופן סכיזופרני משעה 13:30, מחלקת את הזמן בין שיחות עבודה בטון מקצועי לבין שיחות עם הבית, כשהטון בהן מתחלף בהתאם למצב העניינים שם (זה תלוי אם הגדולה הכינה ארוחת צהריים שהפכה לפלמבה, או אם הקטנה בוכה בקול צרוד על בובה שבדיוק היתה כאן ונעלמה ואז שואלת בקול של מרקו – מתי אמא תחזור).

וככה ישבתי בראיון מול האמא הצעירה, והיא שאלה איך אני אסתדר עם השעות והילדות. לא האמנתי, אבל נדמה לי שזה בדיוק מה שהיא שאלה. השמועה על שירותי בייביסיטר כנראה עוד לא עשתה לה כנפיים. זה, אגב, דבר נהדר, נשים בשירות נשים – אני יוצאת לעבוד כדי לממן את הלימודים לבחורה צעירה, שתגיע לאוניברסיטה ותגלה בשיעורי מגדר או סוציולוגיה או השד יודע מה, כמה לא משתלם לצאת לעבוד וכמה עולה לנו המהפיכה הפמיניסטית.

ככל שהשנים עוברות אני מגלה שהשכר יורד ותנאי העובדה גם כן. לא פעם שמעתי הצעות מפתות כמו: בואי לעבוד איתנו - השעות מטורפות, השכר מחורבן, וגם את הקפה עדיף שתביאי מהבית. באמת, קשה לסרב.

בסופו של דבר, גזר הדין היה "את אובר קווליפייד", שזה בעברית מדוברת – "גיברת, את אולי לא נראית בגיל שלך, אבל תסתכלי רגע אחורה – הנה, זה השיא שלך שמדדה מאחוריך. אם ניקח אותך את תעלי לנו יותר מידי, וגם השיחות שלך הביתה כל יום אחרי הצהריים יקרות לנו".

על כל זה חשבתי במשך נסיעה מהרצליה לתל אביב, שנמשכה כמעט שעה אחרי עשר דקות של שיחה מאד נחמדה, עם אשת קריירה מאד נחמדה ומסקרנת. הייתי שוב בפקק, בכיוון ההפוך – לאגם שמחכה לי במטבח, ולשתי ילדות שיתנדנדו עליו בין איחולי "בהצלחה אמא" לתקווה שאני אחזור כבר לייבש את הביצה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית שגית פסטמן 22/03/2011

    אוי, הלוואי והיה מה לכתוב לך כדי לנחם אותך. המצב באמת על הפנים. צריך לחשוב איך אפשר לשנות את זה. הייתי רוצה להגיד שהמראיינת שלך, תהיה בעוד כמה שנים במקומך ואז נראה כמה היא חכמה :(

בחזרה למעלה