בקשתה האחרונה של אסתי וינשטיין ז"ל

לוויה זה לא מקום סקסי בשביל לצעוק צעקה, אך אם במקרה יש לכם זמן היום, אני מבקשת שתבואו לחלוק כבוד אחרון לאסתי ותביאו פרח, כבקשתה

28/06/2016
שרון גושן פיליפ קבלו עדכונים משרון
  • RSS

אני שרון. גדלתי ברעננה כחילונית, אך ברעננה תמיד היו אנשים דתיים, כאלה עם כיפה סרוגה. הדתיים "הכבדים", היו משהו עלום ורחוק, שנשאר (לפי מה שחשבתי אז) לתחומה של בני ברק וירושלים בלבד. ואז הכרתי את בן זוגי, אסף. בפגישתנו הראשונה, הוא לא הסתיר את סיפורו, וסיפר על הבן שלו, שגדל עם אימו החרדית, על כך שהוא היה חרדי ויצא לשאלה וסיפר על הנתק הממושך שיש עם המשפחה.

במשך שנים, שאלתי, הקשיתי, חקרתי את אסף כדי לקבל איזושהי תמונה על עולם שהיה מחוץ לתחום עבורי. זה כאילו שיזדמן לכם להכיר איזה שבט מרוחק, לא הייתם קופצים על ההזדמנות?

בחלוף השנים, הקשר עם המשפחה החרדית שלו חודש, זכיתי להכיר את הוריו ואחיו שנותרו חרדים (יש לו גם אחים שיצאו לשאלה). משפחתו קיבלה אותי באהבה ובזרועות פתוחות אל מן הרגע הראשון והערפל הלך והתפוגג. אך דבר אחד נותר עומד בעינו - חוסר היכולת שלי להבין את העולם הזה. חוסר היכולת שלי להבין הורים ואחים שמנתקים את הקשר עם ילדיהם, הורים שמתנכרים לילדיהם רק בגלל בחירה שעשו. תמיד אמרתי לאסף: "אני לא מבינה את זה, גם אם ארצח ואגנוב ההורים שלי יתייצבו בכל שבת עם סיר מלא באוכל שלהם בבית הכלא". הפער הזה הוא בלתי נתפש.

אסף פעיל בעמותת ה.ל.ל., וכך התוודעתי לאנשים נוספים ולסיפורים נוספים מסמרי שיער לא פחות מסיפורו של אסף. כך גם הכרתי את אסתי וינשטיין. היא היתה אצלנו בבית סמוך ליציאתה לשאלה. כשהיא נכנסה לביתנו יחד עם בתה תמי, חשבנו לתומנו שהן אחיות וכשסיפרה שהיא סבתא לשבעה נכדים, פשוט לא יכולנו להאמין. אסתי היתה בחורה מרשימה כל כך. בדרך שבה דיברה, בעדינותה האסרטיבית, בנועם שלה. אינני זוכרת בבירור אם היתה גבוהה, אך ללא ספק היא היתה בעלת שיעור קומה גבוה.

אסתי וינשטיין ז"ל עם בתה תמר ונכדה שון (מהפייסבוק)

סיפורה של אסתי הוא קשה, ככל הסיפורים של היוצאים שמשפחתם מתנכרת אליהם. כעת הוא קשה שבעתיים בגלל סופו הטראגי. אסתי כתבה במכתבה האחרון שהיא היתה חולה- בדיוק כמו כל אדם שנפגע בצורה קשה בתאונת דרכים וסבלו הוא קשה מנשוא- כך גם חייה. הנתק מבנותיה ומנכדיה היה עבורה קשה מנשוא. סיפורה זכה לסיקור תקשורתי רחב, אולי בזכות חיוכה השובה, אולי כי היתה מבוגרת מרוב היוצאים, אולי כי החיפושים אחריה נמשכו זמן רב, באמת אינני יודעת מה הסיבה לכך

סוף הסיפור שהיה מסוקר קצת פחות אך לא פחות מעניין ולא פחות קשה, התנהל אתמול בבית המשפט בדלתיים סגורות, כאשר אנשי חסידות גור שפועלים בשליחות האלוהים שלהם, שהוא אלוהים אחר מכל אלוהים שאולי קיים, ניסו לחטוף את הגופה על מנת להביא אותה לקבורה חרדית בירושלים, בניגוד לצוואתה של אסתי. למרבה המזל, בית המשפט כיבד את בקשת המנוחה ולא אפשר זאת להם.

אסתי בקשה הלוויה יפה עם הרבה פרחים. היום אני מתכוונת לקיים אחר צוואתה של אסתי. בשבילה. אבל גם בשביל חני, שושי, מני, מיכל, שרון ועוד יוצאים לשאלה אחרים שאני מחזיקה בליבי חזק חזק ורוצה לצעוק להם: אל תתנו לחושך הגדול הזה לנצח. אנחנו אתכם, למענכם. אסתי לא יכלה לשאת את כאב הניתוק מבנותיה, והתאבדה-נרצחה בחסות חסידי גור. ביננו יש עוד עשרות כאלה, חיים. חיים- מתים מהלכים. היום אהיה שם בהלוויה כדי לצעוק עבורם, איתם. אני יודעת שלוויה זה מקום פחות סקסי ומושך בשביל לצעוק צעקה, בטח לא כמו מצעד גאווה, אך אם במקרה יש לכם זמן וסידור לילדים היום, אני מבקשת שתבואו לחלוק כבוד אחרון לאסתי ותעזרו לי לצעוק. ותביאו פרח, כבקשתה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה