"יש לי עם מי ובשביל מי להילחם"

''יממה אחרי גילוי המחלה, הבנתי שאני נכנס לאתגר אותו אני חייב לנצח. לקחתי עט ורשמתי במחברת: "יש לי עם מי, ויש לי בשביל מי להילחם". המשפחה שלי, ברור לי שהם יהיו איתי תמיד במאבק ולא יעזבו אותי לבד. זאת אחריותי לנצח את המיאלומה - בשבילם''

26/06/2016
עדי שי קבלו עדכונים מעדי
  • RSS

באפריל 2016 רצתי את מרתון רוטרדאם בתוצאה של 4 שעות ו-9 דקות. בפברואר 2015 אמרו לי הרופאים שלרוץ אני כבר לא אוכל אז גם גיליתי שאני חולה במיאלומה נפוצה, סרטן מח העצם.

 אני עדי שי, בן 46 מפתח תקווה, נשוי, אב לשלושה, רץ למרחקים ארוכים, גם בשבילים וגם בחיים.

קו הזינוק: הבשורה - יש לך סרטן

כאבים בגוף הם עניין שבשגרה אצל רצים. גם כאבי הגב שתקפו אותי לפתע, נראו לי השלכה ישירה של הריצות. תחילה נבדקתי אצל רופאים שונים, שלא עלו על בעיה כלשהי. הזנחתי את הכאבים, עד שבארוחת שישי אחת, לא הצלחתי לקום מהכיסא. הגעתי למיון, שם טיפלו בכאבי הגב דרך זריקות. משזה לא עזר כעבור מספר ימים, נשלחתי לאשפוז לבדיקות מעמיקות יותר. ב-09:00 בבוקר, יום חמישי, גילו לי שיש לי מיאלומה נפוצה.

סרטן מח-העצם, הוא סרטן עם אופני התבטאות שונים, אשר פוגע לרוב בעצמות ועשוי לפגוע באיברים נוספים. כאבי הגב נבעו מכך שחוליות גבי הפכו פריכות וחלולות. העצם מתפוררת. המחלה, לדברי הרופאה, נמצאת במהלך סוער. "לך הביתה לסופ"ש, בראשון בבוקר מתחילים טיפול".. כמובן שלא הכרתי את המחלה וישר ביקרתי אצל ד"ר גוגל. מסקירה מהירה הבנתי שמדובר במחלה סופנית, ושבממוצע, כנראה, יש לי 2-3 שנים לחיות.

אשתי ואני תכננו לטוס באותו זמן לחופשה בבודפשט. במקום זאת, קיבלנו שבת עם הרבה כאב אותה אני לא מאחל לאיש. בצהריי שישי שוב חקרתי לעומק באינטרנט. הגעתי לאתר עמותת אמ"ן ונחשפתי לסיפורו של חולה בערך בגילי. הבנתי שמיאלומה נפוצה היא מחלה שיכולה להרוג תוך זמן קצר, אך יכולה גם להפוך לכרונית וניתן לשרוד איתה גם 10-15 שנים. אפשר להירגע.

יממה אחרי גילוי המחלה, הבנתי שאני נכנס לאתגר אותו אני חייב לנצח. לקחתי עט ורשמתי במחברת: "יש לי עם מי, ויש לי בשביל מי להילחם". המשפחה שלי, ברור לי שהם יהיו איתי תמיד במאבק ולא יעזבו אותי לבד. זאת אחריותי לנצח את המיאלומה - בשבילם.

נקודת ציון ראשונה – אני ועמוד הכימותרפיה

ביום ראשון התייצבתי במחלקה ההמטולוגית של בילינסון. מיידית התחלתי סדרת בדיקות שהכינו אותי תוך שלושה שבועות לסבב כימותרפי ראשון. הטיפול כולל אשפוז של כשבוע בו אני מחובר לצינור המזרים אליי במשך 96 שעות ברציפות, 3 ליטר של חומר כימי ללא הפסקה. אחרי כ- 23 שעות של החדרת החומר, הייתה לי כשעה להתקלח, להתאוורר, ומיד לאחר מכן מתחיל סבב נוסף של הזרקה.

עמוד הברזל עליו תלויה השקית הופך בלתי נפרד ממני. כימותרפיה - כולם יודעים שזה קשה והרסני, ישר מבינים עד כמה. הגוף והפנים מקבלים צורה של "חולה סרטן", החוסן הנפשי והמנטלי נכנס לפעולה. הכימותרפיה התבצעה לאורך שלושה חודשים, אחת לשלושה שבועות. אלו ימים קשים בהם אני סובל מתופעות לוואי קשות, כאבים, בחילות ובעיקר מתמודד עם אי הוודאות. אין טיפול אחד ברור למיאלומה נפוצה. המטרה בשלב הזה היא להכין את הגוף להשתלת מח עצם, שלב קריטי במאבק.

10 ק"מ לפני הסוף

כל הכימותרפיה שקיבלתי, היא במינון של כ-15% מהכמות שתינתן לפני השתלת מח-העצם. בהשתלה עצמה מחזירים לגופי תאי אב שנלקחו ממני כשבועיים קודם ונשתמרו בהקפאה של 200- מעלות, במטרה לעזור בשיקום הגוף לאחר סבב כימותרפי של 48 שעות. אחרי ההשתלה הוכנסתי לבידוד זמני, היות ומערכת החיסון שואפת לאפס, עד שהיא תעלה לרמה סבירה, בה הגוף לא יהיה פגיע. שמעתי שהיה מישהו ששבר שיא ויצא מהבידוד אחרי 16 יום בלבד, ראיתי בכך אתגר נוסף. יצאתי משם תוך 15 יום.

ההשתלה השיגה תוצאות טובות והביאה להפוגה מהסרטן. עתה נשארתי עם ההשלכות של הטיפולים, שעמדו כמכשול ביני ובין מטרותיי הפיזיות. חשוב להבין: לעצמות של אדם בריא, לוקח כשבע שנים להתאחות. לעצמות הפגומות שלי, זה ייקח הרבה יותר. אין לי אישור לרוץ מהרופאים. אני מדבר איתם על ריצות, והם מכוונים להליכות. לפני המחלה כבר גמעתי 7 מרתונים והתחלתי קורס קואצ'ינג על מנת להפוך למאמן להתפתחות אישית והגשמה.

באוקטובר 2015, כשעדיין אסור לי לרוץ, נרשמתי למרתון רוטרדם. החלום נראה רחוק מאוד. באפריל 2016 טסנו עם זוג חברים לרוטרדאם. היעד שלי ושל דורון, שותפי, היה ראשית- לסיים, ואם אפשר, בפחות מארבע שעות. פתחתי את הריצה מהר, בהרגשה מצוינת. בק"מ ה-20 התחלתי להרגיש את הגב.

ידעתי שאסור לי להתגרות בכאב, ושכל נזק עשוי להיות הרסני. ברגעי כאב אני חייב להפסיק. הכאבים מתגברים. בנות הזוג שלנו מחכות לנו בק"מ ה- 25, ואני מחליט להמשיך עד לשם. תוך כדי הריצה התחלתי לבכות, בכי אמיתי, דמעות של ילד. כואב לי בטירוף, קצת בגב, הרבה בלב. אני מאוכזב, קשה לי המחשבה שאולי זו הריצה האחרונה. הגעתי לאשתי שחיבקה אותי וקראה לי להמשיך, לא לוותר. לא עצרתי. גם הדמעות לא. קבעתי להמשיך עוד טיפה, הנה אני כבר 10 ק"מ לפני הסוף. רטוב כולי, חציתי את קו הסיום. השעון עצר על 4:09. פרצתי בבכי.

. סרטן מח-העצם הוא סופני ועל כן אני מקווה שהתרופות והטיפולים המתקדמים ייכנסו לסל הבריאות לטובת חולים נוספים.

** הכותב הוא עדי שי, מתנדב ב-עמותת אמ"ן, אשר פועלת באמצעות מתנדבים שמיאלומה נפוצה נגעה בחייהם, להנגשת מידע אמין, תמיכת חברים ותרופות עדכניות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה