הנחמה שבאמהות מודעת

את ספרה של ארנה קזין, אפס עד 12, קשה להגדיר במילה "יופי"- כי הוא מעבר ליופי: הוא נחמה, פאר של צניעות וכנות. בילי מוסקונה לרמן מבקרת

17/03/2011
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • RSS
» כריכת הספר. צילום: יח"צ

קשה לתאר במילים את יופיו של הטקסט שכתבה ארנה קזין בגלל עובדה פשוטה שאפילו המילה 'יופי' מתנסחת בטווסיות מלאת נוצות וגם אוטומטית ומכובסת מול השפה הכל כך, (נו, איך להגיד את זה הכי מדויק) ברורה אבל מטילה ספק, פשוטה אבל חותרת לדיוק רגשי, לא מתאמצת אבל מנוסחת בתוך מבנה תודעתי מרתק, פותח את הלב ובעיקר מנחם.

כן. זה טקסט מנחם, בסופו של דבר, למרות שהוא שטוף בכאב קיומי אינסופי שפורח כמו ניצן טרי מכל נוירון של מערכת העצבים שלנו. של כל אחד מאיתנו. אלה שנותנים לניצנים האלה לפרוח ואלה שעושים את עצמם שאין להם בכלל נוירונים כאלה בגוף.

ארנה קזין, מסאית מוכשרת ביותר, איפשרה הפעם חרך הצצה לחלקי המחשבה הפרטית- אינטימית שלה מול 12 חודשי הולדת התינוקת נעמי, הבת שלה, כשהיא בתפקיד האבא. כלומר קזין בעצמה, הכותבת, מאפשרת "תיעוד של הורות מתהווה של אשה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים; ובכל זאת קשרה את נפשה בנפש של אהובתה ואמצה אל לבה את בתן". מהזוית הזאת כשלעצמה מובטחת לנו נקודת מבט מעניינת ואחרת על מעשה המשפחה כולו. המושג 'משפחה', כאן בתרבות הגברית הזאת, במדינה המסוימת הזאת, במציאות המורכבת הזאת, הוא מושג עמוס ציפיות, סטריאוטיפים ששולחים זרועות לפחדים של העבר, לחרדות שמקופלות בעתיד, המחויבות לקולקטיבי, ללאומי, וכל זה בהווה רעוע ונפיץ שצמוד לתרבות קפיטליסטית ונרקסיסטית.

בתוך השדה הזה, שלעיתים קרובות הוא ביצה אחת גדולה וטובענית, צועדת ארנה קזין בזהירות שמקורה לא בפחד, בצניעות גדולה, ובכנות שאצלי עוררה איזורים של געגועים כמיהה ולבסוף גם נחמה.

ליד התאורים הפלסטיים על מצבה של נעמי הפצפונת - שמתקשה לינוק, שצומחים לה פצעונים, שהקקי שלה ירוק, צהוב נוזלי או מוצק, שיש לה חום, שהיא זוחלת, אוכלת בתיאבון, בוכה או צוחקת -  מסתכלת קזין על עצמה, על בת זוגה, על היחסים שנבנים ומתמוטטים בין קירות הבית, בגינה, עם התינוקת ובלי התינוקת, ההורים, החברים, והחיים עצמם. על מה בעצם החיים, שואלת ארנה קזין כשהיא מתבוננת בתינוקת שהיא עצמה איפשרה את הולדתה. על מה החיים והאם בכלל - מקופלת עמוק בטקסט השאלה - כדאי לחיות אותם?

ובתוך זרם המחשבות והתהיות מתרחשים כמו קצף תוסס של בירה נמזגת - החיים עצמם. הצעידות בין העצים, קריאה מרחיבת לב, העונג במציצת האצבע של נעמי, סקס גנוב, ריבים זוגיים והשלמות, ברורים, מחשבות על התנהגות והאגו שעומד מאחוריה, כתיבת צוואות. קזין חותרת, כנשמה בעלת כאב קיומי מודע, להבין שוב ושוב איך לחיות, איך ללכת בדרך בלי ליפול לנחמות ניו איג'יות, להתקפי צרכנות, לייאוש בלתי נשלט, לצער על האלימות האינסופית מסביב לפחדי פרנסה, לצעידה הסיזיפית שלעיתים כל כך קרובות נראית חסרת תכלית, בתוך היומיום. וכל זה בתוך חיים שיש בהם רגעים מקסימים של קירבה, חברות, פליאה על צמיחתו של אדם חדש שכרגע נולד ולאט לאט גם ההבנה שלידה הצניעות היפיפה והזהירה של קזין בבואה להגדיר, מול המטפלת שלה, את הצעידה האפשרית מבחינתה: ”סיפרתי לה שאני מרגישה בדרך כלל עצובה וגם רגועה וערנית. היא אמרה שזה מזכיר לה אימרה של פרויד על תפקיד הטיפול הפסיכואנליטי: לאפשר למטופל לעבור ממצב של אומללות היסטרית למצב של עגמומיות מצויה. נראה שהמשימה הזאת הושלמה. נדמה שאפגוש את המטפלת שלי עוד פעמיים שלוש ובזה יבוא לידי סיום טיפול בן ארבע שנים וחצי , שקשה לי - אבל ארצה לנסות – לתאר את השפעתו על חיי. אולי כך: באתי מבוהלת ויצאתי מסוגלת."

>> מתוך הבלוג של בילי מוסקונה לרמן
>> לקריאת הפרק הראשון של "אפס עד 12" באתר סלונה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה