אל תתנו לזה לעבור בשקט

הרבה אנשים מדברים על חטיפת ילדי תימן ומזרח ובלקן, כי זה יום המודעות. מדברים על ההשתקה המטורפת של הזוועה הזו וזה בלתי נתפס שדבר כזה קרה והמדינה משקרת

22/06/2016
תמר קפלנסקי קבלו עדכונים מתמר
  • RSS

פעם הייתי בת שלושים וקצת, והגוף שלי נפער ומתוכו יצא תינוק שהיה חם ורך ורטוב וצועק ועם ריח של חלודה, שהוא ריח של דם ושל רחם ושל חיים. בימים שאחר כך הרגשתי כל-יכולה. הייתי משובשת ועייפה והורמונלית וההנקה לא הצליחה לי ובכל זאת, הלכתי איתו במחלקה כשהוא על האמה, קוף על ענף, והרגשתי כל-יכולה. כמה שנים אחר כך זה קרה לי עוד פעם, קצת אחרת, לגמרי אחרת, ונולד לי תינוק שגם הוא היה אחר וגם אני הייתי אחרת, אבל הריח היה אותו ריח והחם והרך והרטוב היה אותו חם ורך ורטוב והקוף על ענף היה קוף על ענף. הם היו התינוקות שלי, והיום הם הילדים שלי, ורק מלכתוב עליהם את הדבר הזה העיניים נרטבות לי.

כמה זמן אחר כך אספתי סיפורי לידה וקראתי מלא טקסטים על לידות ועל אלחוש ועל מיילדות וכל מיני דברים שחשבתי שיצמחו לדבר ובסוף זנחתי, אבל בזמן הזה הספקתי לקלוט איך הסיפורים האלה הולכים עם הנשים שילדו ואיך הם נשפכים מהן כשאת רק מגרדת להן את הקליפה. איך זה התחיל ואיך צירים ואיך ירידת מים ואיך נסענו לבית החולים ושלחו אותנו הביתה ואיך הקאתי בחצר של בית החולים ואיך המוניטור ואיך המיילדת ואיך "תרגישי את הראש" ואיך המרדים ואיך השכנה בחדר ואיך "תלחצי" ואיך כאבים ואיך תפילות ואיך שלב המעבר ואיך ואיך - סיפורים מפורטים וארוכים וחיים על הרגע הבלתי הגיוני והנורא והנפלא שבו נפערתְ ובקע ממך בן אדם אחר. איזה מין דבר מטורף זה.

תינוק ואימא (צילום: שאטרסטוק)

אני חושבת את זה כי היום ה-21 ביוני. בפיד שלי הרבה אנשים מדברים על חטיפת ילדי תימן ומזרח ובלקן, כי זה יום המודעות. מדברים על המדינה ועל הארכיונים הסגורים ועל ההשתקה המטורפת של הזוועה הזו. והם צודקים. זה באמת בלתי נתפס שדבר כזה קרה והמדינה משקרת על זה לאזרחים. וכמה כוחות פועלים כדי שזה יישאר קבור.

אבל אני רואה עדויות, וכל מה שאני חושבת זה על החם והדביק הזה של תינוק ששמים לך על הגוף. על הרטוב החלק הזה של תינוק שהרגע בקע, כשכל הגוף שלך פעור והבטן - מה הבטן ברגעים שאחרי? רכה כזאת וגדולה וריקה. והזמן עד שיוצאת השלייה - אישה פעורה עם תינוק דביק-רך-חלק-רטוב על הגוף, איזה טירוף זה שפתאום יש עוד בנאדם בחדר - ובתוכה שלייה שעוד צריך ללחוץ ועוד יש צירים וזה כואב. ואחרי השלייה, השקט הזה בגוף, כבר בלי צירים. אישה פעורה שעמדה מול הסנה הבוער הזה שהוא להביא חיים לעולם וחזרה בידיים מלאות. והקולוסטרום של הימים הראשונים, דביק, זהוב-שקוף על הפטמה, והשדיים המתמלאים והדם - הדם של השבועות שאחרי, שיש לו שם שהוא רק שלו וריח שהוא לא כמו ריח של שום דם אחר. והדמעות שאת שופכת והריח המשונה הנעים שיש להם בקפל הצוואר והפריחה ההורמונלית הזו של תינוקות בני שבוע-שבועיים, מחוצ'קנים כמו מתבגרים, וכל הקקי הזה שהם עושים. ואיך הם רבע עוף קטן ואחר כך את שוכחת כמה קטן זה יכול להיות.

כל החיים זה הולך איתך, הדבר הזה. הם גדלים וגובהים ונהיות להם שיניים ומילים ודעות ושיעורי בית ותסדר את החדר ונעליים במידה 38 - אבל את תמיד רואה את זה עליהם. את התינוק הרך-חלק-רטוב-דביק-צועק שהם היו. את רואה אותם וזוכרת את הסנה הבוער ואיך שרדת אותו וחזרת משם. אישה פעורה הולכת בחזרה מהסנה ובידיים יש לה בנאדם שבקע לה מהגוף. כל החיים זה הלב שלך מתהלך בחוץ בעולם, עם חיים משלו ומילים ותלתלים וחברים וצוחק וכואב וקורא ספר לפני השינה, רק עוד עמוד אחד, אמא.

לקחו פה ילדים מהאמהות שלהם. לפעמים כבר בלידה. לפעמים בגיל שבועות ספורים. לפעמים בגיל שנה ושנתיים וחמש. נשים פעורות שחזרו מהסנה הבוער עם עוד בנאדם שהוא לִבּן. עם בטנים גדולות ורכות וריקות ודם זב על הירכיים ושדיים מתמלאים ודמעות הורמונליות - ועוד בנאדם. התינוק שלהן. לקחו להן את התינוק.

אני לא יכולה לחשוב את זה על הילדים שלי מרוב האימה שזה פוער לי בגוף.

היום ה21 ביוני. יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. תיכנסו לאתר של עמרם. תקראו עדות אחת. אל תִתנו לדבר הזה לעבור בשקט.

 

** הכותבת היא עיתונאית בידיעות אחרונות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה