אל תפצעו את הילדים

התגרשתם? עשו לעצמכם טובה, היו חכמים ורגישים לנפשות הרכות והפגועות של ילדכם

16/03/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» אז אין דבר כזה זוגיות? ואהבה? צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto

ענת (שם בדוי), בת 23 מרמת השרון, ילדה -בחורה, סיפרה לי השבוע: "כשאמא שלי אומרת לי תלכי לאבא, אני קניתי לך מספיק בגדים השנה, וצועקת את ה-אין לי אין לי שלה ותבקשי ממנו כסף - אני רוצה לקבור את עצמי באדמה, נמאס לי כבר שהיא משתמשת בי עד היום בכדי לנשל את עצמה מן האחריות שלה כהורה שלי".

ענת אומרת שהיא תמיד משתמשת בה כמו איזו מטוטלת, "לא מספיק ספגתי את כל הקללות שלה עליו ואת הקללות שלו עליה כשנפרדו, ומה אני צריכה ללמוד מזה? שאין כזה דבר זוגיות? שאין אהבה? שאין חברות? וככל שהאהבה יותר גדולה ככה גם גם השנאה שאחרי? אני כבר אחרי הצבא, ובאיזשהו מקום אחראית כבר על עצמי, אבל עדיין חיה את היום - יום הנוראי הזה בבית שלה וככה זה כבר 13 עשרה שנה, בחיי, הייתי בת 10 כשהם התגרשו, בת בכורה עם אח קטן בן שנה ויום אחד אמא החליטה שהיא עוזבת את אבא וזהו. היה לי נורא קשה, התביישתי".

רואה איך היא פוצעת את עצמה

אני שואל מה עם אחיה הקטן, בכל זאת בת בכורה. ענת: "אח שלי? הוא חי עם זה בהשלמה, אולי כי נולד לתוך זה, זו המציאות שלו הוא אף פעם לא מתלונן. אני היא זו עם הפה הגדול בבית, חוטפת את ההשתלחויות שלה כשאני מבקשת משהו ממנה והיא שוב שולחת אותי לאבא. אני משתגעת מזה, צורחת עליה בחזרה. רק בשנתיים האחרונות למדתי להחזיר לה ולצרוח עליה בחזרה ואז היא מתחילה לבכות, אני יוצאת מהבית, כשאני חוזרת היא לא מדברת איתי ומשחקת אותה נעלבת שאני לא מבינה לליבה. אני היא זו שתמיד מבקשת סליחה שצרחתי עליה והיא בוכה שוב, מבקשת סליחה. ככה זה כל הזמן".

אני מסתכל עליה ורואה כמה שהיא נסערת וממש פוצעת לה את היד בגירוד אובססיבי תוך כדי שהיא מספרת לי את סיפור חייה ובעיקר עצוב לי. "אין לי מושג עד היום למה הם התגרשו, אמא אף פעם לא אמרה לי וגם אבא לא אמר, זה ה"סוד" שלהם. כששאלתי אותה פעם, היא התחמקה ותמיד דאגה ללכלך את אבא".

"בינינו גילי?" אמרה והסיטה מבטה לתקרה, "בתחושה שלי ? היא עזבה כי התאהבה במשהו וגם כי אבא שלי לא התנהג אליה יפה. נישואין אתה יודע זה הגורם מספר אחת לגירושין", צחקקה ולגמה מהתה שהכנתי לה.  "ובאמת כשעזבה היה לה איזה חבר מבוגר כזה וקירח שמאוד לא אהבתי אותו, פלצן כזה שנכנס אלינו הביתה,כאילו זה בית שלו, יושב מול הטלוויזיה עם סיגר בפה, כוס וויסקי, מעשן בסלון וחושב שהשמש זורחת לו מהתחת. כל פעם שהיה מגיע הייתי עולה לחדר שלי ומסתגרת והם באמת נפרדו אחרי כמה שנים, תודה לאל".

אני לא בחרתי כלום

ענת משנה טון, עוברת מילדה לבחורה ואומרת לי "בוא נעזוב את זה רגע", מבקשת לחזור לנקודה שאמא שלה מפעילה אותה כדי להסיר מעצמה אחריות, לחסוך כסף ולהוציא מאבא שלה עוד קצת בחודש הבא. "הקטע הזה שלה שהיא כל הזמן המסכנה המעונה הזו שפשוט אין לה ואין לה, עושה לי רע. כבר הפסקתי לרחם עליה כמו פעם, כל שנה היא מאיימת שאנחנו עוברים לבית קטן כי אין לה כסף לשלם כל חודש ולשאת הכל על כתפייה וככה אנחנו חמש עשרה שנה, באותו הבית רק כשכל שנה היא יוצאת לסיבוב עם מתווכים ומחליטה בסוף לא לעבור, כמה אפשר לשמוע שאין לה ואין לה וכמה היא מסכנה?! שנה? שנתיים? שלוש? זה כבר חמש עשרה שנה!".

ענת עוברת לכעס, כעס על בחירות, כעס על המצב, כעס על מה שאין והיא לא יודעת שהיתה רוצה, "אני בחרתי לגור ברמת השרון? היא בחרה לגור ברמת השרון!!! אני לא בחרתי כלום. היא זאת שכל הזמן מסתכלת על אחרים, על הסביבה שלה, רואה את החברות שלה בג'יפים הנוצצים בבתים המפוארים ועם הבעלים המפונפנים שלהן וזה כנראה אוכל אותה שהיא לא שם. אז את כל המרמור שלה היא מוציאה על מי שהכי קרוב אליה, עלי, על אחי הקטן וכמובן על אבא שלי. מייללת לחברות שלה כמה קשה לה, כמה הוא חרא, וכמה היא עוסקת בהישרדות היומיומית לבדה, רצה בין עבודה לעבודה וכל ההוצאות האלה פשוט גומרות אותה כל חודש".

הכעס מתחלף בכאב, בפצע עמוק, "זה מה שאני שומעת כל הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי, וזה מה שאני אזכור ממנה כל החיים שלי, בעיקר את המרמור, אני אזכור אמא סובלת, אמא שמשתמשת בנו כדי להשיג משהו מאבא".

אבא אומר - תעשי מה שטוב לך

אני תוהה מה עם האבא, כלומר מי הוא, מה היא מרגישה אליו וענת קוראת את המחשבות שלי ואומרת: "להגיד לך משהו, גם אבא שלי הוא לא ה-עשיר הכי גדול, בלשון המעטה, אבל לפחות הוא שותק, לא מתבכיין כמה קשה לו, כמה רע לו, הוא לא משתמש בי. התפקידים לא התחלפו וככה אזכור אותו".

ענת עוצרת לנשום, מדברת עוד קצת על המרמור והתלונות, כועסת כשהיא מצטטת את אמא שלה מטיחה בה שהיא, הילדה-בחורה בת 23 פשוט לא מתחשבת בה. היא מחכה שאגיד משהו, אבל גם אני שותק עכשיו, לא היה לי מה להגיד, ביקשתי שתמשיך, "רציתי את השקט שלי, הייתי חייבת קצת שקט, אז עברתי לגור עם אבא שלי. אצלו תמיד שקט לי בראש, מאז עזב את הבית ברמת השרון הוא שכר דירה נחמדה וחדשה עם שלושה חדרי שינה, שאלתי אותו אם אפשר שאגור אצלו, הוא ענה לי - מותק שלי תעשי מה שטוב לך ומה שהכי נוח לך. את האחרונה שצריכה לשלם את המחיר על הגירושין שלנו".

ענת עברה לאבא שלה לפני שלושה חודשים, כי אצלו שקט ונעים, יש חופש בראש, חופש לנשום ולאמא שלה היא באה מידי פעם, אף פעם לא נשארת לישון. "ואז היא נורא נעלבה ממני, שהחלטתי "לנטוש" אותה ובינינו גילי, אני ממש לא נטשתי, רק הייתי צריכה שקט".

ענת קיבלה היום מכתב מאמא שלה וזה גרם לה לבכות: "היום קיבלתי ממנה מכתב, היא כתבה לי כמה קשה לה לקבל את ההחלטה שלי לעזוב אותה וכמה היא קרועה מבפנים. היא מרגישה שהפנתי לה את הגב, אומרת שהיא בוכה בלילות, היא נזכרת שהלכנו מחובקות פעם וכמה היא כואבת את הפרידה שלי ממנה, קראתי את המכתב והתחלתי לבכות, כי היא לחצה לי על כמה כפתורים רגשיים ועשתה לי שוב להרגיש רע עם עצמי על זה שבכל זאת עזבתי אותה לבד". "ואבא נכנס אלי לחדר וראה אותי בוכה, שאל מה קרה, אמרתי לו שאמא שוב מתחילה עם המניפולציות והסחטנות הרגשית שלה וכמה אני שונאת את זה, אז אבא חייך את החיוך המבין שלו ואמר לי :"בובה שלי, עצה לחיים- תעשי רק מה שעושה לך טוב".

ללחוץ על כפתורים

הכפתורים הרגשיים עשו את שלהם, ענת חזרה לאמא שלה, לשבוע, כדי לרצות אותה? ואחרי שבוע, שהתחילו הקיטורים, המרמור, המשקעים היא איבדה את הכוח להתמודד עם זה.

ולמה אני כותב ומעלה את השיחה הזו שהיתה לי עם ענת, הילדה - בחורה המקסימה שבאה לפתוח קצת את הלב הפגוע שלה? כיוון שכל אחד ואחת מאיתנו, ההורים הגרושים, חייב לזכור, בראש וראשונה את האמרה שהנפגעים העיקריים בגירושין הם בעיקר הילדים שלנו. כי אין מה לעשות, הם תמיד בראש ובראשונה ואנחנו, ההורים שלהם. תקראו שוב ושוב את מה שכתוב כאן ותשאלו את עצמכם, האם זה מוכר לכם? האם כך גם אתם מתנהגים לפעמים או קבוע? האם ניצלתם באיזשהו מקום את ילדיכם והשתמשתם בהם כשליחי התסכול שלכם? האם גם אתם אטומים להבין כמה נזק נגרם על ידכם לילדכם? כי זה נזק שייזכר לעד!.

אני מאחל לכל אחד ואחת מכן, אם כבר התגרשתם, עשו לעצמכם טובה, היו מספיק חכמים ובעיקר רגישים לנפשות הרכות והפגועות של ילדכם, כי אם לא תהיו רגישים, בעתיד תשלמו על כך מחיר כבד, כבד ביותר.

מתוך הבלוג של גילי קצנלנבוגן.

תמונות אילוסטרציה: ThinkStockPhoto




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • Einat Geva 18/03/2011

    ילדים להורים גרושים חווים לעיתים קרובות תחושות הקשורות לקונפיקט נאמנויות.
    הקונפליקט הפנימי יוצר קרע נפשי .
    תפקיד ההורים לנשום עמוק, לעלות על ההר ולהגיב ממקום של הורה מנהיג, אחראי, מחוייב ובוגר( ולא מתוך ההורה הפגוע).
    אין ספק, קשה וכואב.
    אני חושבת שהמחשבה על הילדים שלנו עשויה לכוון אותנו לתגובות מושכלות, מתאימות והולמות.
    עינת גבע, מורה במדרשה להכשרת מנחי קבוצות במכון אדלר.

בחזרה למעלה