עד התוהו הבא – סטנדאפ על פי תהום

הדרה לוין ארדי מעניקה לנו הצצה לעולמה הפנימי ולשיריה הענוגים מתוך ספר חדש אשר עוסק בכל תחומי החיים. כעת תוכלו להבין למה בדיוק התכוונה המשוררת כאשר היא עומדת על פי תהום

08/06/2016
הדרה לוין ארדי קבלו עדכונים מהדרה
  • RSS

ספר חדש, 69 שירים, הוצאת "הדרה מיוזיק" 2016 במהדורה חתיכית.

הספר הוא מסע הסתכלות נוקב, אישי, טעון ויחודי על חיים, מתוך עולם פנימי על פי תהום. באבחנות חדות ואמיצות, בהומור ובהתרסה, הספר מתעמת עם גילויים ברומו של עולם ובתחתיתו. נראה כי הדרה נאחזת במדע, מרפררת לניטשה, מתווכחת עם חז"ל, מתנחמת בלואי סי.קי. ובג'ק ג'ונסון, זועמת נגד רדת האור, מעמתת את הנעורים עם הזיקנה, ואת האכזריות של הטבע עם השירה של האדם, מפקפקת במחאות הצדק, מתנגחת בקלישאות על מערכות יחסים ומוסר, מנסחת את המלחמה בין המינים, מחדשת הלכה בדורה, מגלה מה לא כתוב בספר מִשְלֵי, ומתענגת על דיסוננסים קוגניטיביים. וכל זאת, באלגנטיות מרשימה, ובלשון מבריקה ושוצפת.

ים העצמאות

"עד התוהו הבא – סטנדאפ על פי תהום" הוא הספר העצמאי-למהדרין הראשון שלי. נזכרתי באלבום הראשון שלי, לפני 16 שנה, שהוצאתי באופן עצמאי, וששינה את חיי מהקצה אל הקצה. זה היה האלבום העצמאי-למהדרין הראשון בארץ, לצידם של חבורה עצמאית שחסתה תחת פאקט-רקורדס המיתולוגית (והידועה בציבור שלי). היינו ילדי אינדי סוררים. קפצנו למים העמוקים, בלי לדעת לשחות, אבל עם דרייב וחדווה של נעורים (למרות שבמקרה שלי, היו אלה נעורים מאוחרים), שיכולים לשנות סדרים ולהזיז הרים. להפתעתנו, הרים באמת זזו. לשעה קלה היה נדמה שהים של תל אביב זז לירושלים.

זו היתה בהחלט מהפכה, מין תור זהב קצרצר בלב האינטיפאדה השניה. תחילת שנות האלפיים, האינטרנט נכנס בדיוק למעוננו, ובסקרנות בלתי-נשלטת, למדנו ממוזיקאים מבריקים באמריקה, כמו ברייט-אייז ודומיו, שישבו באזורים מרוחקים מהמרכז והקליטו את הפנינים הכי מדליקות של הניינטיז בחדר השינה שלהם, רחוק מאוד מהאולפנים הגדולים. הפנמנו את המסר וההשראה, ומירושלים קפצנו גם אנחנו למים בלי שהגדולים החזיקו לנו ידיים. בהתחלה הסתכלו עלינו הגדולים בהשתאות (ילדים ירושלמים יודעים לשחות בכלל? ועוד בים של הגדולים?), ולימים אימצו את תנועות השחיה העצמאיות שפיתחנו לנו. היינו ילדים טובים שביקשו להתפקע, להשמיע קול אחר. ובזול. היום רוב המוזיקאים בארץ פועלים באופן עצמאי, למהדרין או למחצה.

יש לי הרגשה שתעשיית הספרות בארץ עומדת במקום שבו תעשיית המוזיקה עמדה לפני כ 15 שנה, עם יתרונות של נסיונות כלכליים בזירה העצמאית, טכנולוגיה מפותחת יותר, ורשתות חברתיות שוקקות. המפכה כבר פה. צריך רק לזהות את המסלול המתאים לאישיותך ולתכניך. הגדולים, באופן מובן וטבעי, עדיין עוקבים בדריכות, ובחשש מהול בספקנות, אחרי הילדים העצמאיים שמתחילים לעצב תנועות שחיה חדשות בשוק.

הספקות הללו ניכרים גם בחלק מסופרים עצמם, שעדיין מתאווים אל הלוגו של הגדולים, כתו תקן ליוקרה מסוימת. אבל אלה מאבקים בריאים, ראויים, נפלאים, בדרך אל הלא נודע. בדרך הזו הנסללת כמעט מאפס על ידי מעצביה, מכאן ומכאן, בחרתי להיות עצמאית למהדרין. עיצבתי לי לוגו, איירתי את הכריכה, ניקדתי בעצמי (יש תמורה להצטיינות בתיכון ולתיכון מצוין), פיקחתי על הדפוס, קבעתי את הזמנים, את הכמויות, ואת ההוצאות, שלא יגדלו ממידתי, וממידת פוטנציאל המכירות. הייתי גם השליח שהביא את הספרים מהדפוס, והסבל שנשא אותם על גבו אל הקומה האחרונה, והפכתי  גם למשרד יח"צ לעת מצוא (יש לי חיבה יתרה למוצרי כתיבה וציוד משרדי), וגם לרוכלת בבסטה של הספרים המציגה את מרכולתה, במבצע.

אבל צריך להזכיר, עצמאות אינה ערבות לאיכות ולעניין, ואפילו לא לקול חדש ויחודי. הקלות הפנטסטית של הוצאת ספר לאור, מאפשרת גם לזבל לעלות על גדותיו, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. איכות יכולה לגווע בקלות יתרה בים העצמאות הזה. אבל איכות יכולה להעלם בקלות גם מעינה של הוצאה גדולה ומוכרת, או גרוע מכך, למות תחת חסותה. וזבל יש תמיד, ובכל מקום. זה כמעט הכרח הקיום. גם כשאוכלים אוכל בריא, עדיין חייבים לחרבן. ועוד משהו. מבחינתי, ספר אינו יוצא אל האור עד שקוראיו מוציאים אותו משליטתו של כותבו, בועלים אותו במידה, מודיעים עליו בציבור, ומרבים אותו הלאה מהם. אז קנו ורבו, והוציאו אותי משליטתי.

 לרכישת הספר, ישירות מהדרה  http://www.facebook.com/hadaramusic

או באינדיבוק: http://goo.gl/0DgZ7P

קישור לגירסה שלי ל"בדקה אחת שפויה":  https://www.youtube.com/watch?v=qAzntTA8eBk

הדרה לוין ארדי

הטיפשות להגנת הטבע

הָיָה רֶגַע שֶׁרָצִיתִי לָלֶכֶת מַכּוֹת

כְּמוֹ בְּנֵי אֱנוֹשׁ עַל פְּנֵי קִירוֹת

הַפֶיסְבּוּק. בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁהִתְנַוְּנוּ

וְהִתְרַחֲקוּ מִן הַמְּקוֹרוֹת.

רָצִיתִי לַעֲנוֹת:

הַשִּׁנּוּיִים שֶׁחוֹלֵל הָאָדָם אֵינָם נְחוּתִים

מִן הַשִּׁנּוּיִים שֶׁחוֹלְלוּ בַּעֲלֵי הַחַיִּים הָאֲחֵרִים

אוֹ הַתְּנוּעָה הַבִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת שֶׁל הַכּוֹכָבִים,

אִם כִּי אַכְזָרִים בְּאוֹתָהּ מִדָּה.

רָצִיתִי לְהַפְגִין נֶגֶד סַכָּנַת הָאֶבוֹלוּזְיָה

הַסֶּלֶקְטִיבִית שֶׁלְּךָ.

אוּלַי עָדִיף לַקּוֹף לְהִשָּׁאֵר בִּכְלוּבוֹ הַצַּר,

(כּוֹלֵל אֹכֶל, חִבּוּק וּנְשִׁיקָה),

מֵאֲשֶׁר לָשׁוּב אֶל הַג'וּנְגֶּל הַחָפְשִׁי וְהָרַע,

לְמַעַן הַסֵּדֶר הַטּוֹב.

הִנַּחְתָּ הָרִים שֶׁל עֶצֶב וְנָהָר שֶׁל שִׁירִים

עַל הַקִּיר שֶׁלְּךָ.

אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵד מֵהַג'וּנְגֶּל הָרַע שֶׁלִּי,

"אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתָךְ שׁוּב".

דִּבַּרְתָּ אֵלַי?

(אֲנִי מְפַחֶדֶת מִשִּׁטְּיוֹן הַגַּעְגּוּעַ,

שֶׁבּוֹ נִדְמֶה לְךָ שֶׁכָּל שִׁיר נִכְתָּב עָלֶיךָ,

וְשֶׁהַקִּיר מָלֵא כַּוָּנוֹת וּמְּסָרִים).

וְרָצִיתִי לְהַחְזִיר לְךָ, בֶּנְזוֹנָה אַתָּה בְּעַצְמְךָ,

אֲבָל בִּמְקוֹם לָלֶכֶת מַכּוֹת,

הִתְנַוַּנְתִּי כְּכָל הַבְּרִיּוֹת,

וְכָתַבְתִּי פּוֹסְט פּוֹלִיטִי

עַל דִּיּוּר בַּר־הַשָּׂגָה

וְתַחְבּוּרָה צִבּוּרִית בְּסוֹפֵי שָׁבוּעַ.

תִּרְאֶה מָה זֶה, רוּחַ הָאָדָם.

תָּמִיד זִלְזַלְתָּ בְּרוּחַ הָאָדָם.

אוּלַי צָדַקְתָּ.

גּוּפוֹ סְמַרְטוּט, רוּחוֹ מְחֻרְפָנָה.

אֲבָל יֵשׁ לִי תְּחוּשָׁה שֶׁלֹּא הָאָדָם לְבַדּוֹ

אַחְרַאי לְהִתְחַמְּמוּת כַּדּוּר הָאָרֶץ,

שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא בִּכְלָל מִתְקָרֵר.

אני נגד הטבע

 אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהָגֵן עַל הַטֶּבַע הַנֶּחְשָׁב הַזֶּה.

אֲנִי רוֹצָה לִבְעֹט וְלִצְעֹק נֶגְדּוֹ

עַד שֶׁיִּתְהַפֵּךְ עַל אַכְזָרִיּוּתוֹ,

אוֹ לְפָחוֹת יוֹדֶה

בְּאַקְרָאִיּוּתוֹ,

שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב.

הדרה לוין ארדי

אם זה בכלל משנה

נֶאֱחַזְתִּי בְּקָנֶה רָצוּץ שֶׁכְּבָר לֹא אָהַב אוֹתִי,

אֲבָל דִּמִּיתִי אֵיזֶה צֵל קָלוּשׁ,

וְהָיִיתִי עֲסוּקָה בִּמְדִידַת הַשִּׁנּוּיִים עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם,

וְכַף הַזְּכוּת אָזְלָה וְהָלְכָה, וַאֲנִי עָלִיתִי עָלֶיהָ בְּכָל כָּבְדִּי

לְהַכְבִּידָהּ, וְהוֹסַפְתִּי עָלֶיהָ פֵּרוּרִים שֶׁלִּקַּטְתִּי,

שְׁיָרֵי אַהֲבָה יְבֵשִׁים מִטַּעַם

שֶׁנִּזְרְקוּ לְעֶבְרִי בְּמִדּוֹת רַבּוֹת שֶׁל זִלְזוּל, וּבְהֶסַּח דַּעַת,

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְרוֹקֵן לַחֲלוּטִין, הַזְּכוּת הָעֲלוּבָה הַזֹּאת.

וּבְעוֹדִי נֶאֱחֶזֶת בְּכַף הַזְּכוּת הַמִּתְמַעֶטֶת

(רַק לֹא לָלֶכֶת, רַק לֹא לָלֶכֶת),

לֹא שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהָאָדוֹן מְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים אֵיךְ לִבְרֹחַ מִכָּאן,

בְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ.

וַאֲנִי, עֲסוּקָה בְּמֹאזְנַיִם נוֹאָשִׁים,

מְאֻלֶּפֶת וּכְבוּיָה וּשְׁדוּפָה,

חָזַרְתִּי אֶל הָאָדוֹן מִדֵּי יוֹם כְּמוֹ כַּלְבָּה רְעֵבָה וּפְתַיָּה,

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד יָצְאָה הַמִּפְלֶצֶת מִכִּלְאָהּ,

בֵּין הַיַּעַר הַצְּפוֹנִי לְבֵין פַנְטַזְיָה עַל סְטוּדֶנְטִית לִרְפוּאָה,

וְרִסְּקָה לִי בְּבַת אַחַת אֶת הַצּוּרָה,

מַכָּה אַחַת וְעוֹד מַכָּה וְעוֹד מַכָּה, מִמֶּרְחָק מְחֻשָּׁב וּבָטוּחַ,

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה רְחוֹקָה,

כָּךְ שֶׁרְסִיסֵי הַלֵּב שֶׁנִּפְקַע לֹא יִפְגְּעוּ בְּאֵיכוּת הַסְּבִיבָה

וְלֹא יְטַנְּפוּ אֶת הֶעָתִיד וְאֶת הַתַּדְמִית וְאֶת הָאֲוִירָה,

וְלֹא יְקַלְקְלוּ אֶת יַחֲסֵי הַצִּבּוּר וְהַקְּשָׁרִים הַחֶבְרָתִיִּים,

שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ לְהַעֲמִיד פָּנִים

שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁל הָאָדוֹן פּוֹעֶמֶת

אַהֲבָה לַטֶּבַע וְלַצִּפֳּרִים וְלַקּוֹפִים וְלַדֻּבִּים,

וְלַעֲלָמוֹת מֵעוֹלָמוֹת שׁוֹנִים,

אַהֲבָה אֶקוֹלוֹגִית, מְמֻחְזֶרֶת

(עִם חוּשׁ אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִי מְפֻתָּח לְאָפְנָה).

פרידה, פייסבוק, ז'אנר אימה

 אֲנִי יוֹדַעַת מָה עָשִׂיתָ בַּקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.

אֲנִי עֲדַיִן יוֹדַעַת מָה עָשִׂיתָ בַּקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.

תָּמִיד אֵדַע מָה עָשִׂיתָ בַּקַּיִץ הָאַחֲרוֹן.

בגידה

אָז כָּכָה, לֹא חָשַׁבְתִּי בְּחַיַּי הַמִּתְנַפְּחִים מִיֻּמְרָה

שֶׁאֶכְתֹּב שִׁיר, וְכוֹתֶּרֶת נִלְעֶגֶת וּמְפַתָּה

שֶׁתַּבְטִיחַ עֲלִילָה טְרַנְסְאַטְלָנְטִית מֻכֶּרֶת,

אִישׁ, אִשָּׁה, אִשָּׁה אַחֶרֶת, פִּתּוּי, זִיּוּן בְּלֵב יַעַר,

בִּקְתָּה רְחוֹקָה, דֻּבִּים וְתֵרוּצִים לְתִפְאֶרֶת, רִגְשׁוֹת אַשְׁמָה,

חֲרָטָה, דְּמָעוֹת, צְעָקוֹת, שֶׁבֶר, בְּגִידָה,

חִפּוּשׂ דֶּרֶךְ, צָרוֹת בְּגַן עֵדֶן שֶׁל שׁוֹטִים גְּדוֹלִים,

שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהֵם חֲכָמִים גְּדוֹלִים,

שֶׁהִתְהַלְּכוּ כְּמַהְפְּכָנִים בִּשְׂדוֹת הַחַנְטָרִישׁ,

מְנַסִּים לְקוֹשֵׁש קְצָת מַשְׁמָעוּת,

וְיוֹדְעִים בְּחָכְמָתָם הַיּוֹהֶרֶת,

כִּי הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וּבְכָל זֹאת מָצְאוּ אֶת עַצְמָם בַּמּוֹפָע שֶׁל טְרוּמָן שֶׁלָּהֶם,

עִם מִלִּים מֵאוֹפֶּרַת סַבּוֹן סוּג זַיִן

וְהִבִּיטוּ עַל עַצְמָם בִּדְרָמָה יוֹמִית וְלֵילִית,

וְאָמְרוּ אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁהֶחְסִירוּ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵאַהֲבָתָם,

כְּדֵי לֹא לְבַיֵּשׁ אֶת הַמַּהְפֵּכָה שֶׁלָּקְחוּ עַל עַצְמָם.

מַהְפֵּכָה זֶה קָשֶׁה וּמְעַיֵּף.

נִפְרְדָה דַּעְתָּם בִּשְׁקָרִים וּמֶרְחַקִּים, וּבִבְקִיעֵי הַזְּמַן

שֶׁבֵּין הַפְּרָטִים הָרַבִּים שֶׁהִצְטַבְּרוּ לִתְּמוּנָה סְבִירָה

וּמִדָּתִית, מִבְּחִינַת הַמִּשְׁפָּט הַבֵּינְלְאֻמִּי,

אִם כִּי בַּעֲלַת אֲמִינוּת נִרְעֶדֶת,

מוֹתִירָה חָלָל נִרְחָב לְפַרְשָׁנוּת חוֹרֶגֶת.

חָשַׁבְתִּי בְּרֶגַע מְסֻיָּם לַעֲשׂוֹת מִזֶּה רַב־מֶכֶר, מַדְרִיךְ חַדְשָׁנִי וְאַמִּיץ,

אֵיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל כְּאֵב לֵב בַּחֲמִשָּׁה צְעָדִים, לֵילוֹת וְיָמִים,

בְּמָרָתוֹן אִינְסוֹמְנִי שֶׁל נְדוּדִים, עֲשֵׂה זֹאת בְּעַצְמְךָ,

הַצְלָחָה מֻבְטַחַת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֲחוּזִים.

וְאִם בְּסוֹף כָּל הַזֹּהַר אַרְגּוֹב הַזֶּה לֹא תִּמְצְאוּ אֶת הָאוֹר,

יֻחְזַר לָכֶם כָּל הַכֶּסֶף שֶׁהִשְׁקַעְתֶּם,

אֲבָל יִכְאַב לָכֶם אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

לֹא אֲגַלֶּה פֹּה אֶת רָזֵי הַשִּׁיטָה, בְּכָל זֹאת זֶהוּ שִׁיר עַל בְּגִידָה,

אֲבָל בֶּהֱיוֹתִי זַמָּר נְשָׁמָה, בְּמַסְוֶה שֶׁל זַמֶּרֶת,

בַּעֲלַת תַּדְמִית מְפֻקְפֶּקֶת שֶׁל אַלְטֶרְנָטִיבָה לֹא־מִסְחָרִית,

וְתַאֲוָה בִּלְתִּי נִשְׁלֶטֶת לַעֲשׂוֹת מִכָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה

שִׁיר אוֹ סֶרֶט אוֹ מִינִימוּם כּוֹתֶרֶת,

וּלְהַרְבּוֹת רְוָחִים עַל הַדֶּרֶךְ,

אֹמַר שֶׁבִּבְסִיס הַשִּׁיטָה לְשִׁקּוּם הַקֶּשֶׁר

עָמְדָה הַדְּרִישָׁה הַכּוֹאֶבֶת לִפְרָטִים וּלְמִסְפָּרִים מְדֻיָּקִים,

בְּכִוּוּּן שֶׁבֵּין אֶפֶס לְעֶשֶׂר, לְאַכֵּן אֶת הַזָּוִית,

אֶת הַמִּנּוּן הַמְּפֹרָשׁ, אֶת כֹּבֶד הָרֶגֶשׁ,

מִדַּת הָהַדְחָקָה וְעֹמֶק הַשֶּׁקֶר כְּעֹמֶק הַכֶּשֶׁל,

עַל פִּי מִדַּת כֹּחוֹ שֶׁל הַתַּת־מוּדָע עַל כֹּחָהּ שֶׁל הַדַּעַת הַמְּשַׂחֶקֶת,

הֶתְקֵנֵי הַמַּצְפּוּן, מִבְנֵה הַתְּשׁוּקָה, רְכִיבֵי הַמִּשְׂחָק הַמַּקְדִּים,

הַמְּאַפְיְנִים, הַחִוּוּטִים, כְּכָל שֶׁיָּדָהּ שֶׁל הַתְּבוּנָה מַשֶּׂגֶת.

וְהִיא אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת דָּבָר.

מָה שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אָכֵן מַרְגִּיעַ אֶת מַצְפּוּנוֹ שֶׁל הָאֶחָד, זֶה הַמִּצְטַעֵר עַל הַמַּעַד,

וְשׂוֹרֵף לָדַעַת אֶת דִּמְיוֹנוֹ שֶׁל הָאַחֵר, בְּעִנּוּיִים, יָמִים רַבִּים, צַעַד־צַעַד.

זוֹ אֵינָהּ סוּגָה עִלִּית, זֶהוּ רוֹמָן לִמְשָׁרְתוֹת אַמִּיצוֹת.

אֲבָל אִם הִגַּעְתֶּם עַד הֵנָּה כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה,

אֶתֵּן אוֹתָהּ חִנָּם, בְּבַת אַחַת, לָאַמִּיצִים לְלֹא מוֹצָא:

זַיִן יְסַמֵּא לְבַב אֱנוֹשׁ,

זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה

(אוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ).

ולנטיין דיי

וָלֶנְטַיְן הָרִאשׁוֹן הָיָה בִּנְיוּ־יוֹרְק. נִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר שֶׁלִּי בַּמְּעוֹנוֹת,

הַתַּאֲרִיךְ נֶעֱלָם מֵאָרְחוֹתַי, בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים,

וְעַל שֻׁלְחָנִי קָמוּ לָהֶם מַדָּפִים מֵעֵץ עֵירֹם וְגַס,

עֲבוֹדַת יָדָיו שֶׁל מִי שֶׁאָהַב אוֹתִי בְּכָל מְאֹדוֹ,

וּסְפָרִים חֲדָשִׁים, וְקֻפְסְאוֹת סַבּוֹן רֵיחָנִי

מִלְּאוּ אֶת כָּל הַחֶדֶר הַקָּטָן

לְאוֹרָם הַלֵּילִי שֶׁל מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים,

וְכָל הַחַיִּים הָיוּ לְפָנִים.

וָלֶנְטַיְן הַשֵּׁנִי, כַּעֲבֹר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, בָּא בִּסְּעָרָה לְהוֹפָעָה בְּחֵיפָה.

כָּל הָעוֹלָם וְכָל הַחֲלוֹמוֹת הִצְטַמְצְמוּ לְחָצֵר אֲחוֹרִית, מְקוֹמִית וַעֲזוּבָה,

שֶׁכְּאֵבֶיהָ גָּדְשׁוּ אֶת סְאָתָהּ, וְהִתְרַכְּבוּ כִּימִית בְּשִׂמְחַת עָנְיָהּ,

כְּמוֹ קְלִיעַ אֶבֶן נָפִיץ, אֲחוּז אֵימָה, דָּרוּךְ עַל מִשְמַרְתּוֹ, עַל פִּי תְּהוֹם קְפוּצָה,

נִצְמַדְתִּי לְכָל מִלָּה, לְכָל אָדָם, לְכָל כּוֹס וִיסְקִי, לְכָל מַגָּע שֶׁל יַיִן,

לְכָל חִיּוּךְ אוֹ זוּג עֵינַיִם בַּקָּהָל, בֵּין הַשֻּׁלְחָנוֹת, נִצְמֶדֶת כְּמוֹ אָבָק לִמְעִילִים,

מְשַׁיֶּטֶת עַל הַצְּעִיפִים, רֵיחוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים, חֲמַצְמַצּוּת שֶׁל זֵעָה

וְדְרִינְקִים זוֹלִים, בַּשֵּׁרוּתִים, מוּל הַמַּרְאָה,

עַל חֳרָבוֹת שֶׁל אַהֲבָה שֶׁאָזְלָה וְהָלְכָה עֶשֶׂר שָׁנִים,

וְהַמִּיקְרוֹפוֹן נָפַל עַל הַשִּׁנַּיִם הַקִּדְמִיּוֹת שֶׁלִּי, וְכָאַב,

וְיָצָאתִי אֶל מַדְרֵגוֹת הֶחָצֵר הָאֲחוֹרִית בַּסְּעָרָה, לִבְכּוֹת,

וְהִתְקַשַּׁרְתִּי לִבְכּוֹת, וְלֹא נִשְׁאַר מָה לִבְכּוֹת, וְלֹא הָיָה מִי,

וְחָזַרְתִּי וּזְנָבִי בֵּין רַגְלַי, וְרוּחַ קַר עַל פָּנַי, בּוֹכִיָּה מִבִּפְנִים וְשִׁכּוֹרָה מִבַּחוּץ,

וְהִתְיַשַּׁבְתִּי בִּמְקוֹמִי הַצַּר, לְיַד הַקְּלִידִים וְהַמִּיקְרוֹפוֹן, וּמוּל הַקָּהָל,

וְשַׁרְתִּי לִכְבוֹד כָּל מִי שֶׁכָּמוֹנִי דָּבַק בְּשִׁירִים

וְנִצְמַד בְּכֹחַ לְכָל צָרַת הָרַבִּים, וְנִחַם בַּעֲלִיבוּת וּבְחֶסֶד,

וּבְחָסוּת הָעֶצֶב צָחַק וְצָחַק,

וְשַׁרְתִּי בְּלֵב נִחָר עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת,

וְשִׁקַּעְנוּ צַעֲרֵנוּ בַּיַּיִן

עוֹד וָעוֹד,

עַד שֶׁלֹּא נֵדַע.

וּבֶאֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.

** הכותבת היא הדרה לוין ארדי, משוררת (למבחר קטן משירים: http://cafe.mouse.co.il/post/3314423/  )

צילום: הילה עוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה