גלגולו של מחשוף

המחשוף של יעל הדר שירת אותה בנאמנות במשך שנים. בנשיות מתפתחת בצומי גורף. היום, כשהיא למודת ניסיון, היא מרשה לעצמה לחשוף את פניו האמיתיים של המחשוף

15/03/2011
יעל הדר קבלו עדכונים מיעל
  • RSS
» ידעה לנצל את המחשוף. יעל הדר. צילום: גדי דגון

בגיל עשר, נדמה לי, התחיל ללבלב שם משהו. עד אז הייתי כמו בן. היה לי נוח ואהבתי את זה. הייתי חופשייה לרוץ, לטפס על עץ האלון שבחצר ולהוריד חולצה כשחם. ואז, ביום אחד, משהו השתנה. משהו התחיל לצמוח. מכאיב, מביש, מביך, מסמל את ההתבגרות כחץ המורה על דרך חד סטרית נטולת אפשרות לפניית פרסה. הכיוון הוא קדימה. לנשיות.

תנועת מחאה כנגד הנשיות המתפרצת

דמעות. הרבה דמעות שפכתי. זוכרת שפיללתי להחזיר את הציצי בחזרה למקום שממנו הגיע. להיות שטוחה וחופשייה שוב. ובהמשך, כשלא ניתן היה להסתיר עוד את ה"דברים" שקרו שם, והדברים התריסו להם מבעד לחולצה הרחבה והגב הכפוף. דברים חצופים מפיצים פרומונים במנות גדושות, שבנוסף לכל הצרות גם הביאו לתשומת הלב המרוגשת של הבנים. ואז הלעג: עקיצה של יתוש לשטוחות, עקיצה של דבורה למתפתחות, ועקיצה של דבור לשופעות. כן, עולם הדימויים ברמת-גן, עיר הולדתי האינטגרטיבית, היה עשיר ומפותח. ואכן ככה הרגשתי – עקוצה. הגוף והנפש הנעריים עוד לא הפנימו את כל הנעימות והעוצמה הגלומות במחשוף מרשים כשלי. אלה הגיעו מאוחר יותר.

הכוח המוביל

לא ברור עדיין מדוע הציצי מהלך קסם כה רב על בני האדם המתרוצצים בו. רק כשהתבגרתי מעט, הבנתי שבתור מכורת צומי, (באנגלית: נרקיסיסטית בהתהוות) כמה כוח וכמה זה נעים לאישיות שלי, הזוללת התלהבות כמזון העיקרי שלה ואינה יודעת שובע. עבורי, לקבל את העיניים הצמאות של הסביבה, הרגיש כמו זכייה בלוטו. מבחינת ה"עולם", כך הסתבר לי, מדובר באוצר. בזהב טהור. יש משהו שמסתתר לי בחריץ של המחשוף שהם רוצים כל כך, עד שהם נהיים קצת מטומטמים. לי היה ברור שאין שם שום קסם ושום כלום, אבל מי אני, הקטנה, שאתווכח עם העולם?

היסחפות עצמית אל מערבולת תהילת המחשוף

בתור יצור סתגלני ואופרטוניסטי במידה, השתמשתי בכוח שלי. לבשתי חולצות צמודות, ו"חגגתי" על הערגה שעטפה אותי מהמין הגברי. אט אט זה התחיל לחלחל לתוכי והאמנתי ליחס החיצוני שקיבלתי, שהפך לפנימי. הציצי שלי הפך לישות קצת נפרדת ממני, לאלטר אגו שלי. לסמל של מי שהייתי רוצה להיות, לאישה הנחשקת והמושלמת שיודעת להנות מהחיים.

ומאידך, יש חלק בתוכי שהבין שמדובר בסך הכל ברקמות יפות מבחוץ, כמו פבלובה מתוקה וטעימה עמוסה בקלוריות ריקות. הרי לא עשיתי כלום בשביל כל הטוב הזה שנחת עליי. חנוך לוין ניסח את זה קצת יותר טוב ב"יעקובי וליידנטל": "השד אינו יותר משק שומן, גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיוורת, תפיחה בצקית לא אפויה עד תום, מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית, גבנון קדמי חסר עמוד שדרה, גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים בציץ בולט בצבע בוץ. אחי, הודו, השד עקום, עקום, הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום, השתחררו מקסם השדיים! התגייסו לצנחנים".

האליל מחשופיוס

מה אפשר להגיד על מחשוף שעוד לא נאמר? המחשוף הוא נצחי, הוא אחד האלילים של זמננו. הוא חי בתוך הקניונים, בפרסומות, באייקוני היופי, ב"אח הגדול", ובתוך עומק המוח הלא מודע של מי ומה שמניע את גלגלי העולם. כולנו משתחווים לו, והוא משבש לנו את הראייה והמחשבה. המחשוף ועמק הסיליקון, השקר שמוכר, התחושה המנוכרת הזאת לאמת הפיסית, שמה שאנחנו באמת זה לא יפה. שצריך לשנות, לשפץ, לחשוף ולדחוף למעלה כדי לרצות את האליל הזה. את מחשוף הזהב הזה שכולם שואפים להקריב לו קורבנות בלי לעצור לרגע ולשאול: מה קורה פה?

טוב, אולי קצת הגזמתי

אני אוהבת להגזים, ככה אני מבינה דברים יותר בבהירות. אבל כל הסיפור הזה של הציצי הוא הגזמה פראית. היום, בגילי המתקדם, המחשוף שלי הפך למחשוף וינטג’, עם ערך מוסף של "נראה טוב ביחס לגיל ולכל מה שהוא עבר". ברור לי שאני אוחזת מחשוף שבע קרבות ושבע צומי, ושהוא רוצה קצת לנוח ולהיות בסבבה עם מה שהוא. מה שאומר: מחשוף שלא נחשף יותר מידי, רק אם ממש בא לו. הוא כבר לא צריך. זה כמו ההבדל בין נובורישים ועשירים אמיתיים. בצעירותי הדגשתי את מה שיש לי ביתר שאת, בהתלהבות נטולת עדינות, ואילו היום אני ממש לא חייבת. עשירת מחשוף אמיתית. יחי החופש מחדש.

נ.ב. והצרפתים בכלל אוהבים ציצי קטן. לדעתי אומה שאוהבת ציצי קטן (ונמשים ללא איפור) יש בה משהו שחייבים להעריך, למרות הצפרדעים וכל השאר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית חיה סדן 02/04/2011

    תודה שלמרות החסות השיווקית כתבת באמת בלי אג’נדה למכור שום דבר, ותיארת את מה שמרגישה נערה צעירה שכולם חושבים שהיא מינית ואצלה מתחוללים דברים אחרים.

בחזרה למעלה