הרוב השליט

הקונצנזוס הישראלי מלמד ילדים ומבוגרים להזדהות עם סוג אחד של סבל – סבלו של חייל חטוף. הקריאה לעמוד 5 דקות למען גלעד טומנת בתוכה אלימות

15/03/2011
אביטל לביא קבלו עדכונים מאביטל
  • בדואר
  • RSS
» גלעד שליט

חמש הדקות להזדהות עם גלעד שליט התחילו בשעה 11:00 היום. דקה על כל שנה בשבי. אתרים החשיכו מסך, מפעלים עצרו מכונות, והמדינה עצרה. המשרד שלנו, שממוקם מעל האיילון בתל אביב, השקיף על אחד מהכבישים הראשיים הכי עמוסים בישראל ברגעים בהם הוא מאט את הקצב; חלק מהמכוניות עוצרות בשוליים, חלקןן ממשיכות באיטיות. את הכבישים מעטרים אנשים פרטיים שעומדים בצורה שמאפיינת את ריטואל הצפירה הרגיל של ישראל, חלק מהם מאותתים לנהגים הנוסעים לעצור בצד בעזרת תנועות ידיים. לי עוברת תפילה חרישית בלב: רק שלא יתלהמו. שלא יהיה פה פילוג בסגנון 'איך הם מעזים לנסוע לחדר מיון בזמן יום כיפור'. שלא ייקרע לנו העם במסגרת דיון של 'מי מתאבל טוב יותר'. שלא תחזור על עצמה הסיטואציה ההיא בסיינפלד שבה הפורטוריקנים רדפו אחרי קרמר בגלל שהוא לא היה מוכן לענוד את הסרט על דש חולצתו. אנחנו רואים מסביבנו את האנשים שנהרגו בלוב ובמצרים, אבל אצלנו מעדיפים להתמודד עם הכעס בעמידה, ושניה לאחר מכן בצקצוק על מי שלא עמד.

תמיכה אלימה

חצי שעה אחרי שהמדינה עצרה (בערך) לאות הזדהות, מוכרת בפיצוציה סמוכה מספרת לי שהבן שלה התקשר אליה כדי לספר שבתיכון שלו קשרו להם את העיניים בסרטים שחורים, קשרו להם את הידיים ואמרו להם לעמוד על שולי הכביש לאות אותה ההזדהות.

לפני שנה, הונהגה בבתי ספר יסודיים רבים פעילות שבה הוטלה על הילדים משימה לכתוב ללימור לבנת מכתב המבקש לשחרר את גלעד שליט. בניגוד לפעילויות דומות שמוטלות על הילדים בבתי ספר בארצות הברית, בהם נאמר להם לעצב את נעל ה"נייקי" החלומית שלהם, אין ספק שבתי הספר שלנו מהווים דוגמא קצת יותר חינוכית. בואו נסכם שכתיבת מכתב ללבנת היא פעולה שקטה בהרבה מלהחשיך את מסכי אתרי החדשות לחמש דקות שלמות, ובטח שקטה בהרבה מלתת למישהו לקשור להם את העיניים במסגרת הזאת.

הזדהות לא בריאה

המטרה שמאחורי העצירה לחמש דקות היא תמיכה, ואיכשהו היא הפכה למשהו כמעט אלים. כולנו, מהיום הראשון בו הלכנו לבית הספר ממלכתי, ידענו שאפשר להפוך אנשים לסבון ולאפר, ושלהיות יהודים היה פעם דבר מסוכן. הילדים שלנו והנכדים שלנו יודעים היום שחלק מהחוויה של להיות חטוף היא לשבת בכיסוי עיניים, וזה הקונספט שסובב את כל פעולת ה"עצירה" שהייתה היום.

אני לא יכולה שלא לתהות, עד לאן תגיע ה"הזדהות" הזאת. מצד אחד - כואב לי לראות ילדים מובלים להזדהות עבור בן אחד של משפחה אחת, כשיש כל כך הרבה סוגים שונים של סבל שלילדים האלה לעולם לא תהיה מודעות אליהם רק משום שהקונצנזוס הישראלי מוליך את המודעות שלהם לכיוון אחד בלבד.

מצד שני - החשש הוא דווקא מכך שהילדים האלה, הרכים, בכלל נאלצים לנסות ולהבין בעל כורחם איך מרגיש חייל חטוף. ויותר מהמציאות הפוליטית הכאובה שלנו שמכתיבה להם את ההכרח הזה, אלה אנחנו שדוחפים להם לגרון חוויה רגשית שהם לא מסוגלים לעכל ממילא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה