3 סרטים מומלצים של נשים

''מתוך שלל הסרטים המגוונים שנראו לי מעניינים ביותר בפסטיבל דוקאביב החלטתי להתמקד בשלושה סרטים שונים של שלוש נשים שונות. זה מצחיק אבל אם ניתן לסרטים שמות של דימויים אלו הם סרטים אישיים על מוח, שדיים ומערה''

25/05/2016
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

בימים אלו מתקיים פסטיבל דוק אביב בסינמטק תל אביב והוא כולל את המיטב הדוקומנטרי בשלל תחרויות יוקרתיות. הנוכחות הנשית השנה מרתקת בזכות מספר סרטים ומבט ייחודי שמביאות עמן יוצרות דוקומנטריות מובילות. מעבר לכך, רשימת הסרטים מגוונת מאוד ונותנת שיקוף ייחודי על החברה הישראלית וברקע הפסטיבל מהדהדת השאלה הגדולה, "האם הקולנוע הדוקומנטרי מצליח לשנות את המציאות?".

כצופה, התחרות הראשונה והקשה בפסטיבל היא לבחור באילו סרטים להתמקד. על מה לכתוב, השלל רב, היוצרים מרתקים. בסוף, מתוך שלל הסרטים המגוונים שנראו לי מעניינים ביותר החלטתי להתמקד בשלושה סרטים שונים של שלוש נשים שונות. זה מצחיק אבל אם ניתן לסרטים שמות של דימויים אלו הם סרטים אישיים על מוח, שדיים ומערה.

דוקאביב

1. סרטה החדש של נורית אביב "פואטיקה של המוח" נפתח כתעלומה, תעלומה פנימית, תודעתית, שנעה בין חוויה לזיכרון ובזה כוח קסמו. נורית הופכת את המדע לנורא אישי וזו סגולת הסרט, הבחירה האישית שיוצאת מהקלישאה והופכת את מה שאישי כל כך לרלבנטי לכולנו.

הסרט נפתח כאלבום תמונות, שחור לבן אבל המצלמה החיה והווקאליות של נורית אביב המקריינת, מאפשרות לתמונות תנועה אל מה שמעבר להן. כמו התנועה של המוח, שצורב תמונה בתודעה ואחר כך כשמהרהרים, לוחצים play ופתאום זה רץ, כאילו לא עברו כל השנים, את התנועה הזו שמעבר לתמונה מנסה הסרט החכם הזה לפצח.

נורית אביב שנולדה להנס חיים פין, אחד מצלמי העיתונות הראשונים שפעלו בארץ, ומגיל צעיר סייעה לאביה במלאכת הצילום, מספרת את הסיפור שמאחורי התמונות שהותיר אביה אבל התמונות האמתיות הן בנפשה והן אלו שמולידות את השאלות שהמחקר והמדע מצליחים להסביר אבל טרם פתרו.

את הזיכרון החווייתי היא מעבירה דרך הפילטר המדעי, באמצעות חוקרי מוח ובכך מתחיל גם המסע המרתק של המחקר שלה כדוקומנטריסטית. הדימויים של אביב למוח יפהפיים ומעוררי השראה, והאופן בו היא קושרת בין הגופים ה"מדברים" הוא באופן צילומי מקורי ומענג לצפייה וגם כשהריאליזם שובר את התמונה, התמונה מנצחת ואנחנו הצופים "שבויים" בקסמה.

דוקאביב

2. "מעשה בשני בלונים", סרטה של זוהר וגנר, הוא סרט שמפיל אותך על הרצפה מיד מהשוט הראשון. יש בו לכתחילה תחושה של משהו מובס. וגנר מענטזת על הבמה וקיימת ניגודיות בין המילים החדות כתער שנאמרות בלי חשבון ובסגנון קברטי (ההרכב המוסיקאלי זוהר ואגנר והמסריחים) לבין שפת הגוף הנשית, הכנועה, זבת הדם. הכואבת. משהו בהחפצה העצמית הזה אלים כלפי הצופה אבל את לא יכולה שלא להתאהב, להישאר ערנית לניסיון חסר הסיכוי הזה של המאבק המר נגד העצמי.

זוהר וגנר מאפשרת לנו כצופים לחדור לאינטימיות שלה, השדיים שלה הם גיבורי הסרט. היא מוכנה להעמיד אותן לרשות הצופה ההמום. לוקח זמן להבין שהיא רק משאילה לו אותם, כאפיזודה לאמת המרה: זהו עולם השקר. עולם בו נשים משועבדות למראה שלהן, לגחמה הגברית שתעניק להן ערך ממשי של אישה נחשקת.

הסרט הזה עצוב כי לעיתים נדמה שהוולגריות העצמית והגרוטסקה בו זמנית הן וריאציות לא ממשיות אבל האותנטיות של הבמאית כגיבורה שבהתחלה "רק" מגדילה את החזה בניתוח לא מסובך ובהמשך מסתבכת באופן חסר פרופורציה עם עצמה ועם השדיים, מטלטלת.

אני בהיתי במסך וכאישה שלא כל כך עסוקה במראה שלה, קרו לי כמה דברים, הראשון שהבנתי סופסוף איך נשים סביבי נראות כל כך טוב, השני למה הן אף פעם לא מרוצות. זה כל כך מתיש הקרב הזה של להרגיש נחשקת ושווה, הקרב של לאהוב את עצמך כמו שאת גם אם את שטוחה, הקרב על כל שערה, הקרב על כל קמט, הקרב על כל גרם שומן... והתחרות, אוי התחרות.

אם תמיד חשבתי שהתחרות על המראה מתרחשת בין נשים הרי סרטה של וגנר מלמד שהתחרות היא בניך לבין המראה בלי קשר לכלום ובהתאם לנסיבות הפסיכולוגיות שלך.

וגנר לוקחת את החיפצון הנשי צעד אחד מעבר לאמירה, להרגשה או למעשה כאשר היא מאפשר בציניות לידיים גבריות, גדולות וגסות למשש אותה. אותן ידיים הן אלו שלכאורה מעצבות את הדימוי שלה, את החזה שלה, את המיניות שלה. הסרט הזה הוא ללא ספק חתיכת בעיטה לפרצוף. סרט עם אמירה גסה ונוקבת, בלי ניסיון למצוא חן ועם המון ביקורת חברתית.

דוקאביב

3. לפני שנספר על סרטה היפהפה של תמר טל ענתי "שלושה אחים ומערה", אי אפשר להתאפק מלומר, שאפו. תמר טל עושה כבוד לזיקנה. כל אחד מהפריימים בסרט מעצימים את היופי והערגה לחיים והצופה משתוקק עוד ועוד לצבעים, לקומפוזיציות, לפוזיציות, לנופים, עוד ועוד לעדויות שכאילו משורטטות בקו עדין ונקי באופן מסקרן לעין הצופה. טל-ענתי מוציאה באופן אמנותי וייחודי את הנדוש שיכולנו לפגוש בעוד סרט שעוסק בזיכרון השואה. ועוד דבר, גם סרטה בדומה לנורית אביב, עוסק בנרטיב של זיכרון אך הוא הופך חזק בעיקר בגלל הקולקטיב: שלושה עדים לסיפור אחד.

הסרט עוקב אחרי שלושה אחים (בובי, אנדריאה ועמנואל) שחצו את קו השמונים של חייהם וכעת הם חוצים את ההווה אל סיפור עברם ומנסים להיזכר בלילה ההוא, הגורלי שנאלצו כילדים מביתם שבטוסקנה ולהסתתר מפני הנאצים במערה בלב יער. שבעים שנה אחרי, מלאי חיים, יוצאים השלושה למסע חיפוש ביער ששינה את גורלם.

במסע משותף ונדיר הם מחפשים את עברם, את המערה, אבל בעיקר מנסים למצוא את מה שנותר מהצל שמלווה את ההווה בחייהם.

המפגש של ההווה המשותף באותו יער "עד" אליו נסו כילדים, לא יכול שלא לרגש וכמו שקובעים עובדה היסטורית, הסרט מצליב בין גרסותיהם השונות לסיפור הבריחה וההישרדות ומנסה לחברם לסיפור משותף אחד. המסע מתעתע בין גבולות העבר- הווה, ישן-חדש, אמת-בדיה ועוד גבולות מרגשים שהפרט חוצה מהזיכרון הפנימי, לזיכרון החיצוני הקולקטיבי.

הסרט במובנים מסוימים כאילו מטיל את כובד הסיפור על המצלמה, בצילום המדויק, בגיבורים מלאי החיות מעוררי העניין ובנופים הציוריים- אלו הופכים לתוכן ולסיפור, אבל במחשבה שנייה, אי אפשר אפשר להתלונן על אסתטיות יתר, לא?

שלושת הסרטים מתחרים בתחרות הישראלית הגדולה והיוקרתית לקולנוע תיעודי במסגרת פסטיבל דוקאביב ומוקרנים במסגרת הפסטיבל.

צילום: יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה