"אני יעל רופמן ואני שורדת אונס"

"כשהפסקתי להשקיע אנרגיה אינסופית בלהצליח להתנתק מעצמי התחלתי להרגיש. שמרתי את כל הכאב לעצמי ושקעתי בתהומות הדיכאון והפגיעה העצמית. לא רציתי יותר לחיות, יום ולילה חשבתי רק על המוות"

19/05/2016
יעל רופמן קבלו עדכונים מיעל
  • בדואר
  • RSS

אני יעל רופמן ואני שורדת אונס.

כחודש לפני בת המצווה שלי, כשהייתי ילדה צעירה מבית טוב בחיפה, נאנסתי בפעם הראשונה.
זו הייתה תחילתה של תקופה בה נאנסתי על ידי מכר של המשפחה ברמה יום-יומית. בהתחלה בכלל לא הבנתי שזה משהו אסור, הדבר היחידי שידעתי הוא שזה לא כיף.

שואלים אותי המון שאלות על למה בחרתי לפעול כך או אחרת. בעיקר מתרכזים ב- איך ההורים לא ידעו, למה לא סיפרתי, ואיך זה המשיך כ"כ הרבה זמן.

השאלות האלה לא רלוונטיות כי הן מתייחסות לחלק הכי פשוט בהתמודדות שלי – האונס עצמו.

יעל רופמן

להיאנס זה קל.
את שוכבת ויוצאת מהגוף שלך.
הוא עושה בך את מה שהוא רוצה, ואת לא צריכה לעשות כלום מלבד לזרוק את המחשבות שלך הכי רחוק מהמציאות.

האתגר האמתי זה להמשיך לחיות אחרי.

אחרי כ-3 שנים תחת טרור האלימות המינית, עברתי ללמוד בפנימייה למצטיינים בעיר אחרת. הסיבה האמתית שבחרתי בגיל 15 לעזוב את הביתה הייתה כדי להגיע לחיפה רק פעם בשבועיים.
וזה עבד, האונס באמת כמעט והפסיק לחלוטין, אבל ההקלה שכ"כ ציפיתי לה לא הגיעה.

הקשיים רק הלכו וגדלו והתעצמו.

כשהפסקתי להשקיע אנרגיה אינסופית בלהצליח להתנתק מעצמי התחלתי להרגיש. התחלתי להבין מה עברתי ונאלצתי להתמודד לראשונה בחיי עם הזיכרונות, החרדות, הפלאשבקים והדיכאון. כל מה שהתנתקתי ממנו לאורך 3 שנים צף ועלה ולא הרפה.

ניסיתי לדבר על זה ולשתף מעט, וסיפרתי קצת לחברות, זרקתי פה ושם רמזים. התגובות היו מחזקות בהתחלה, אבל כשניסיתי לפתוח את זה בפורום רחב בפנימייה, קיבלתי סטירה מצלצלת מהצוות שהשתיק אותי בטענה שזה דבר אישי שלא מדברים עליו ולא חושפים אותו לכולם.

הצוות החינוכי אנס אותי לשתוק.

יעל רופמן

הייתי ילדה טובה ושתקתי.
שמרתי את כל הכאב לעצמי ושקעתי בתהומות הדיכאון והפגיעה העצמית.
לא רציתי יותר לחיות, יום ולילה חשבתי רק על המוות.

כשהכאב היה קשה מנשוא, שפכתי על עצמי חומר דליק ושרפתי את עצמי.
שבריר שניה לאחר שהאש התחילה לכלות אותי הבנתי שאני בעצם רוצה לחיות, פשוט לא רוצה את הסבל שמילא את כל החיים שלי.
ניצלתי מהאש ויצאתי למסע להציל את חיי, אבל לא רק ברמה הפיזית, אלא ברמה הנפשית העמוקה ביותר.

זה היה קשה ולקח שנים.

לאורך המסע שלי החלפתי את הפגיעה העצמית באכילה רגשית.
אכלתי כדי לא להרגיש והאבסתי את עצמי בעוד ועוד מזון, עד שכל הרגשות הקשים נעלמו ונשאר רק הכאב בבטן והלחץ בחזה. זו לא בדיוק הדרך לחיות את במלואם...
כשהבנתי מה אני עושה למדתי איך לצאת גם משם והמשכתי לבחור בחיים ולא לפחד להרגיש ולהיזכר.
מכאן גם הגיע גם העסק שהקמתי, שהוא השליחות שלי – לעזור לנשים להשתחרר מאכילה רגשית וללמוד לחוות ולהתמודד עם הרגשות שלהן במקום לאכול כדי לכסות עליהם.

לצד זה יש לי שליחות נוספת, חשובה פי כמה – לשבור את קשר השתיקה.
לדבר כמה שיותר על האונס ועל הרצון למות.

יעל רופמן
אני מעלה פוסטים שחושפים את הקרביים שלי, למרות שזה לא קל, למרות שלא תמיד הסביבה מרוצה ש"אני מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ".
אבל זו הנקודה – זו לא הכביסה המלוכלכת שלי, לי אין במה להתבייש – שהוא יתבייש.
זו הסיבה שאני חושפת את עצמי וזה המסר שלי לשורדות שנחשפות למילים שלי – אתן לא אשמות! אין לכן במה להתבייש!

מרבית התגובות ברשת לפרסומים שלי הן טובות ומפרגנות, אבל מדי פעם צצות תגובות מאשימות וביקורת. מרבית הזמן אני חסינה לזה ונותנת למלעיזים לעבור לי מעל הראש, עד שכתבו לי שבכך שאני חושפת ששרפתי את עצמי אני מעודדות אחרים לנסות להתאבד. זה שבר אותי והכניס אותי למיטה בבכי, חשבתי שלעולם לא אדבר יותר.

בבוקר ראיתי הודעה מאישה שלאחר שהחליטה להתאבד קראה הפוסט שלי ובחרה לתת עוד צ'אנס לחיים, מיד הקולות של המלעיזים השתתקו ונזכרתי למה אני עושה את כל זה - כדי לתת תקווה.

כדי שכולן ידעו שאפשר לצאת משם, אפשר להמשיך לחיות ולא רק להתקיים.
אנחנו לא חייבות לחיות תחת ההשפעות הנוראיות של האונס בכל יום ויום, אנחנו יכולות לשנות את המקום שהטראומה לוקחת מההווה ומהעתיד שלנו. זה לא קל, אבל זה משתלם.

נכון, לא הכל מושלם בחיים שלי, גם היום יש לא מעט רגעים קשים.
אבל היום, למרות שהזיכרונות איתי ובתוכי כל הזמן, הם לא מנהלים אותי יותר.

**  הכותבת יעל רופמן עוסקת בשחרור מאכילה רגשית וניתן למצוא אותה גם כאן:  https://www.facebook.com/YaelRofman/

צילום: עדי כהן

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה