מחאה דרך מקלדת

יום האישה הבינלאומי במאה ה-21: אנחנו מוחות דרך המקלדת, מתלוננות בקבוצות סגורות, מעבירות עצומות במייל ולא זזות מהכיסא

10/03/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» ללחוץ על הלייק במקום ללכת להפגנה. צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto

ברוך שעשני אישה. באמת. חמוקיים, רכות, אינטואיציה, מולטי טאסקינג, רוך, נחישות, ורבליות, אמהות, הכלה, רגישות ועוד ועוד לקח לי קצת זמן אבל בסוף קיבלתי באהבה את העובדה שאני אישה ובשנים האחרונות הגדלתי לעשות מזה התמחות שלמה. ואולי דווקא בגלל שאני מסתובבת כבר די הרבה שנים בעולמות עמוסי אסטרוגן, אני ערה לתופעות שאולי היתי עיוורת להן אם היתי עוסקת בתחומים אחרים. אבל אני לא ויש לי בטן מלאה על ההתנהלות שלנו, כנשים, כאמהות, כציבור, כרוב באוכלוסיה וכן, אני חושבת שיום האשה שנחגג השנה בפעם ה-100 הוא תאריך מעולה להציף את זה.

שיהיה ברור, אני באה בטענות לפני הכל לעצמי. אני לוקה בכל המחלות שמיד אציין ומתנהגת בדיוק באותן דרכים, שאותן אני עומדת לבקר. ואני באה בטענות אלינו, אליכן, אליהן, לכולנו. כי כולנו אשמות-כבר כמה וכמה דורות. ולא, אני לא צריכה את ה-8/3 בכל שנה שיזכיר לי שאני אשה ושאני אזרחית סוג ב'- תודה, אני זוכרת את זה היטב כל השנה.

אני נטולת אפידרמיס. ככה נולדתי-אין לי את השכבה הזו בעור שמגנה עלי מהעולם החיצון ולכן אני חשופה יותר לעוולות, עצב, בדידות, חוסר צדק וכל דבר שגורם למשהו ברדיוס של קילומטרים ממני להרגיש רע. בגלל זה, כשהחלטתי ללכת על זה ולכתוב, לקחתי בחשבון שאולי זה מעודף רגישות סביבתית. אתן יודעות מה? גם אם כן-עדין חשוב לי להביא את הדברים האלה לשולחן הדיונים.

הספורט הלאומי: להתלונן

Couch Protesters זה מה שאנחנו. זה מוזר כי ביום יום אנחנו סמל ומופת ל-DOING: מביאות, מחזירות, עובדות, לומדות, מכירות, קוראות, חוקרות, מספרות, בודקות, נפגשות-לא נחות לרגע. וברקע קורים החיים האמיתיים, אלה שאנחנו מתלוננות עליהם כאילו שזה ספורט לאומי. מתלוננות - זה דבר שאנחנו מצטיינות בו וגם פה אנחנו לא בוחלות בכלום, יסודיות ולא משאירות אבן על אבן: החיים היקרים, חוסר האיזון בין הבית לעבודה למשפחה לקריירה, שאי אפשר לקנות בית, או לשכור אחד במחיר שגם ישאיר כסף לקנות קורנפלקס, על כמה קשה להתקדם בעבודה, על כמה אנחנו מרוויחות פחות, על איך שוב התייקרו הדלק/מטרנה/שכ"ד/ארנונה ו-וואוו כמה אנחנו מעולות בתלונות.

לייק במקום מחאה

אני כותבת את הדברים בלב כבד ושוב, אני כותבת אל ועל עצמי לפני שאני כותבת לכולכן או לכל אחת אחרת. ישבתי בשישי בערב מול המחשב וניסיתי להסביר לעצמי למה לא הלכתי להפגנה נגד גירוש הילדים בגן מאיר. אותה הפגנה שכתבתי עליה בעצמי באותו יום רק כמה שעות קודם. תופעת ה-Coch Protester גורמת לנו להתנהג בדיוק בצורה הזו: ללחוץ על הלייק במקום ללכת להפגנה, לעשות SHARE במקום ללכת לישיבות מחאה, להעביר פורוורד על פורוורד במייל במקום לקום ולהתנדב/לתרום/למחות.

כי ככה נהיינו במאה ה-21: מוחות דרך המקלדת, מתלוננות בקבוצות סגורות, מעבירות עצומות במייל ולא זזות מהכיסא. אני רוצה לספר לכן כמה דברים שלמדתי במהלך השנים האחרונות בהן התעסקתי בעולמות של נשים ויזמות, קריירה, מו"מ, תפקידים בכירים וכסף: הפערים עצומים! והם לא מתחילים היום וגם לא לפני עשור. הם גם לא יסתיימו אצלנו או אצל הילדות שלנו פשוט כי אין בחוץ היום מספיק מאתנו שיגרמו לדברים להשתנות. "האם יהיה תור בשירותי הנשים" אני שואלת את עצמי תמיד לפני הרצאה או כנס בתחומי היזמות, טכנולוגיה, מחשבים-לרוב, לא רק שאין תור-לרוב הם סגורים.

ללמד את הקטנה לעמוד על שלה

אנחנו יכולות ליילל עד מחר על תקרת זכוכית, על פערים בשכר, על אפליה במקומות עבודה, על ילדות שלא הולכות ללמוד מדעים/מחשבים/פיזיקה ועל העובדה שגם השנה המקצוע שהכי הרבה נשים עוסקות בו הוא הוראה. אנחנו יכולות ליילל ואנחנו יכולות וצריכות לעשות משהו. ובלעשות משהו אני לא מתכוונת ב"לייק" וגם לא לפורוורד-אני מתכוונת למעשים. פיזיים. בשטח.

יום האישה צוין לפני יומיים ואני עוד זועמת, זה לא ממש חגיגי זעם, אבל זה מה שיש לי. אני משתגעת מהמחשבה שהילדה שלי תלמד ממני שאם נעשה לה עוול היא צריכה להוריד את הראש ולקבל בהכנעה את רוע הגזירה. אני רוצה להנחיל לה ערכים אחרים, אני רוצה ללמד אותה לעמוד על שלה, רוצה שהיא תגדל בתחושה שהיא יכולה להשיג הכל, כל מה שהיא רוצה ושצריך לעבוד בשביל זה וקשה. אני רוצה שהיא תסתכל עלי ותגיד לעצמה – "אני רוצה להיות כמו אמא שלי". אני רוצה שהיא לא תתפשר על פחות ממה שמגיע לה, שהיא תדע לדרוש, להתעקש, ושתרגיש שווה לכל הילדים, הבנים שילמדו אתה. אני רוצה שהיא תגדל למציאות שבה הפערים מצומצמים ולא בחסד או בחקיקה אלא בגלל שאני ואתן דרשנו ושינינו.

בכובע המקצועי שלי אני עובדת עם מותגים וחברות על יצירת מערכות יחסים שיווקיות עם קהל היעד הנחשק ביותר הלא הוא אנחנו, הנשים והאמהות. כולם כולל כולם הבינו והפנימו כבר מזמן את הכוח המטורף שיש לנו בידיים, בארנק, במקלדת ובפה.

לקראת יום האשה ה-100 אני מאחלת לעצמי ולך, לכן, לכולנו – שנפנים גם אנחנו את מה שכולם כבר יודעים מזמן – הכוח בידיים שלנו והשינוי-הוא טמון רק בנו.

יום אשה שמח לכולנו.

פוסט אורח של ליאת ורדי בר מתוך הבלוג Bling Bling.

צילום אילוסטרציה: ThinkStockPhoto.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה