לא משתחררת ולא נפרדת מהפנים ומהשמות

"מאמא, הכל בסדר" והלב שלי דופק. זוג מתקוטט ובא לי להעיר אותם מהסרט שלהם ולצעוק, אבל אני לא צועקת. אולי רק בחלומות בשקט, בשקט, בלי שאף אחד ישמע

10/05/2016
ענבר בארי קבלו עדכונים מענבר
  • RSS

צילום: איליה יפימוביץ', GettyImages

בפתחו של ערב יום הזכרון לחללי צה”ל, אחרי שלוש שנים וחצי כקצינת נפגעים של הנח”ל, שלוש שנים כראש מדור קשר למשפחות, שנתיים כראש ענף קשר למשפחות השבויים והנעדרים, ושלוש שנים וחצי כראש ענף קשר למשפחות, מקדישה את הפוסט הזה למערך קצינות הנפגעים וקציני הערים של צה”ל.

זכרונות- בכי, כאב, הרבה כאב, בתי עלמין, בתי חולים, בכי, בית לוינשטיין, מחלקת פגועי ראש, שיקום, שיקום תל-השומר, אמהות, אבות, סבים, סבתות, אחים, אחיות, חברות של…חברים של…, המכון הפתולוגי, פקודות מטכ”ל: 38.0113…מסירת חפצי חלל, בכי, שתיקות, קבוצות תמיכה, ביקורים עם הרמטכ”ל, שתיקות, ביקורים עם שר הביטחון שוב שתיקות.

התאבדויות, מחלות, אסונות. אסון המסוקים, פיגוע הדריסה, אירועי הלינץ’ ברמאללה, אינתיפאדה, חטופים, נעדרים, אלמנות, יתומים, טקסי התייחדות, ושוב בכי. הרבה בכי. ירי דו צדדי, תאונות אימונים, תאונות דרכים.

טלפון. איפה הטלפון? מצלצל ביום, בצהריים, בלילה באמצע הלילה…”שלום…מדברים מ….”" אני כבר יודעת מאיפה אתם מדברים” והפנקס שלי ליד המיטה רושמת פרטים. דיווחים ולאחריהם הספדים, תדרוך מפקדים מה אומרים ומה לא אומרים. לחץ. הרבה

לחץ. תדרוך לפני לוויה.

נוהל חניבעל, נוהל חבצלת, שינוי נהלים.

רגע. תנו לי לנשום. נושמת, מתדרכת פועלת על אוטומט על פי הנהלים והרבה על פי תחושת בטן.

כאן חיבוק ועוד ליטוף וטישיו בכל פינה. עד היום. במשרד, באוטו, בבית. תמיד בהישג יד להושיט למי שזקוק. כולם זקוקים גם מפקדים בכירים ובעיקר אני.

זהו…משתחררת ונפרדת…לא משתחררת ולא נפרדת מהפנים, השמות, תאריכי האירועים, תאריכי ימי הולדת, תמונות באלבומים, ריחות.

הבן שלי מתגייס. לוחם. צוק איתן…מה זה פתאום? אני בהתקף חרדה? למה הרגליים לא זזות ומה זה לעזאזל הלחץ בחזה? לא ייתכן.

“מאמא, הכל בסדר” והלב שלי דופק. נכנסת למשרד שלי בבית. עובדת. זוג מתקוטט מילולית ובא לי להעיר אותם מהסרט שהם חיים בו ולצעוק, אבל אני לא צועקת. אולי רק בחלומות בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע.

ואני מנסה לטפל בשריטה העמוקה שמגלידה עם השנים. לאט לאט אבל היא לא נסגרת ותמיד תהיה שם צלקת קטנה שתישאר.

ומבטיחה לעצמי ודואגת ליישם, לאהוב בכל הכוח, לחבק עד שיכאב, לנשק שיישאר סימן להגיד כל יום כמה אני אוהבת וחושבת ומתגעגעת וזאת התודה שיש לי להגיד על השנים האלה, התפקידים המורכבים כל כך שלימדו אותי לחיות נכון. בלי בלופים, בלי

כאילו. בלי על יד. בלי לחשוב מה יגידו. להתנתק מכל מה שעושה לי רע ולהצמיד את אלה שעושים לי טוב.

ולחבק ולנשק ולאהוב… כבר הזכרתי את זה? אהההה וגם לצחוק. הרבה צחוק

.

** הכותבת היא  סא”ל (מילואים) עורכת דין ענבר בארי. בת 48 אחרי 25 שנות שירות בצה”ל כיום עורכת דין ומגשרת עצמאית בתחום דיני המשפחה. אמא לשני בנים, רון השתחרר לפני חצי שנה שירת כלוחם, ניר הקטן התגייס לפני חצי שנה ליחידה קרבית




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה