"ג'נקשן 48": סרט שקשה לא להיפגע ממנו

הסיפור של "ג'נקשן 48" מעמיד במרכזו את האבטיפוס של הניו אייג' הערבי-ישראלי. "אפשר לכתוב על הסרט המון שבחים אבל אי אפשר להתעלם מכך שזהו סרט ששונא ישראלים". הסרט הזה עלול לפגוע בכן אבל הוא עדיין מעביר מסר חברתי נוקב

08/05/2016
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

יש משהו מאוד מהודק קולנועית ב"ג'נקשן 48", סרטו המדובר של אודי אלוני, שאת התסריט שלו כתבו תאמר נאפר ואורן מוברמן. לקחו לי שלושה ימים מרגע הצפייה עד שהתיישבתי לכתוב ולא בכדי. בסרט הזורם בעל הפסקול הנהדר והדמויות האמינות שנאהבות כמעט מיד על הצופה, צפיתי ביחד עם חברתי היהודייה שהתאהבה פעם בערבי, ולה היה מאוד קשה שלא להיפגע ממנו.

בשורה התחתונה אפשר לכתוב על הסרט המון שבחים אבל אי אפשר להתעלם מכך שזהו סרט ששונא ישראלים (אין אפילו דמות ישראלית אחת שמעוררת סימפטיה) ויתרה מזאת, זהו סרט שמוציא את הנשים היהודיות זונות או מטומטמות (זה אפילו נאמר בתסריט "בשביל זה  (סקס) יש זונות ויהודיות").

ואולי בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להתיישב ולכתוב. כי אהבתי את הסרט וגיבוריו מבחינה אומנותית אבל כל הרעיון של הסרט שמנציח משהו, שכצופה אולי גם מצליח להעביר אלי ביקורת חברתית (בדומה לחתירה של ז'אנר שבא לבטא נטורליסטיות ריאליסטית) אבל בגדול הסרט בסופו של דבר משפיל אותי כאישה יהודייה ומנמיך את כל הישראליות שלי למקשה אחת של פוליטיקה ימנית אטומה או שמאלניות חלולה.

ג'נקשן

הסיפור של "ג'נקשן 48" מעמיד במרכזו את האבטיפוס של הניו אייג' הערבי ישראלי. בלוד – לשעבר ליד – מתגוררות משפחות ותיקות של ערבים שגורשו וחזרו להתיישב באזור על אף ולמרות הדוחק. שם הם שומרים היטב על תרבותם הערבית מכל משמר ועל המורשת הזו, על אף הקונפליקט הישראלי-ערבי, מגינים היטב גם הדור הצעיר, שחווה תסכול, חלומות מוזיקליים, שאיפות לעתיד שונה, אהבה וכו'.

בעוד שחציית הגבול הערבי לחברה הישראלית מספקת לחבורה הצעירה התנסויות זמינות של סמים, מסיבות פרועות וסקס, השיבה לחיק המשפחה והחברה הערבית מספקת חום, פשטות וחיבור לאדמה.

אך בעוד הראש רץ לכיוון המוזיקאלי החדש, ראפ, הרגליים נטועות עמוק במציאות ובאדמה-סלע המחלוקת ומושכת את גיבור הסרט, כרים למטה כל הזמן. גם כשהוא מצליח לכאורה, הוא נקרע בין השטחיות הישראלית שבה הוא נתקל, שטחיות שבזה לקיומו, לבין הרצון להשתלב ולהצליח על אף ולמרות הקשיים ואולי גם בגללם.

ג'נקשן

כרים הוא בחור מעופף והנתק הזה שלו הוא בדיוק הניכור הפוסט מודרני ששומר עליו כנבדל מחבריו הדילרים וכנבדל ממשפחתו שמשמרת את המסורת התרבותית של העדה. עם זאת תאונה טראגית של הוריו ומאורע טראגי של חברו הטוב טלאל (שהמדינה באופן אירוני גלוי הורסת את בית הוריו כדי להקים מוזיאון לדו קיום) ובהמשך עוד מספר התרחשויות טרגיות בלתי נמנעות, נותנות את התחושה שלמרות הכישרון ולמרות האהבה, משהו סוגר על המציאות ברגע שאתה ערבי שנידון לחיי הישרדות במדינה הכבושה.

אמו של כרים מתנתקת אף היא מהמציאות ברגע שרגליה אינן דורכות יותר על האדמה והיא הופכת להילרית שמטפלת בקמיעות ושיקויים. נקודת האור בחייו של כרים היא אהבתה של מנאר. מנאר היא ערבייה יפהפיה ומוכשרת, סטודנטית שכוח אהבתה מפיח בכרים תקווה ומאפשר לו לחלום. ביחד הם פורצים קדימה לחלום להופיע ולהצליח מוזיקלית אלא שהשמרנות המשפחתית שלה ימשיכו לפתח ולהרחיב את הקונפליקט בין המסורת לבין הניסיון לפרוץ ולבנות את הדימוי של הערבי החדש.

ג'נקשן

המוסיקה בסרט הזה מדהימה ויש לציין שהבימוי מהטובים שראיתי בקולנוע הישראלי גם ההנאה מהשפה הערבית ומהתרבות הערבית (הכוללת מאכלים ערבים לחיך) מסבים הנאה רבה אבל על אלו מעיבים שאלות רבות שעולות מהתסריט המאוד חד מיימדי ומגמתי של הסרט.

כוכבים: 4

מבחן מרלנה- עובר (מינוס) הנשים הערביות יוצאות מדהימות. היהודיות?... חבל.

הנה הטריילר:




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה