חובת הנשים

יעל דקלבאום צריכה את יום האישה ומפנטזת על שיתוף פעולה נשי, כמו אצל מרים ובת פרעה, זה לא מאבק של נשים נגד גברים, אלא מאבק למען האנושות

09/03/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» יעל דקלבאום. צילום: דן פרץ

לפני כחצי שנה הייתי עדה לשיחת חולין בין שני גברים גולשים על החוף באילת, הקשבתי מהצד בעניין רב, כאשר שמעתי את האחד אומר לשני "תכלס מי ניהל את העולם עד היום, מי שלט? כל מה שקרה עד היום בעולם הוא בזכות הגברים", וחיוך עלה על שפתיי כאשר הגולש השני ענה: "כן ותראה איך העולם נראה". אני חייבת להסכים עם מילותיו של הגולש הראשון, אכן רוב היוזמות, ניהול העולם, המציאות כפי שהיא היום היא תוצאה של הובלה גברית.

עזר כנגדו

מערכות הדת למיניהן מניחות את האישה בתפקיד גידול הילדים והתמיכה בבעל כאשר תפקידו ללמוד ולהתקרב לאל, או לעבוד, לצאת למלחמה, להרוג ולמות. האישה אחראית על נשיאת החיים והזנת החיים, בעוד הגבר אחראי על ניהול העולם, הגנה ובו בעת גם מהווה את האיום. התנ"ך ושאר ספרי ההיסטוריה, נכתבו ע"י גברים, לכן, מן הסתם, צריך להתייחס לכל הנאמר שם בעירבון מוגבל אבל דבר אחד ברור מאוד מתוכם, לאורך ההיסטוריה הגבר היה מרכז העולם והאישה - עזר כנגדו.

העולם הפך להיות עולם של גברים, כאשר בחברות רבות האישה מנוטרלת לחלוטין מעצמאותה. אז איפה אנחנו היום?

ג'ווהרלל נהרו, ראש ממשלת הודו הראשון, אמר: "אתה יכול לספר על מצב האומה מלהסתכל מעמד האישה שלו" . אני אישה עצמאית, מתקיימת בזכות עצמי, מעולם לא נתמכתי כלכלית ע"י גבר. אני חופשיה לעשות כרצוני, להתלבש כרצוני, ולחיות עם מי שאני חפצה. אני חיה בחברה שבה יש חוקים אשר מגנים עליי מפני אפלייה על רקע מיני, ואני חופשיה להיאבק על שיפור מעמדי באם אתקל בחוסר צדק.

אז למה לי להתלונן? מה הבעייה שלי? למה אני צריכה "יום אישה"? השאלה הזאת זורקת אותי בין השאר למחשבות על מעמד האישה הפלסטינית, איפה היא? היכן נשמע קולה? ואני מתארת לעצמי שאילו היו הנשים שם חופשיות כמוני להתבטא, לחלום, ללמוד, לעבוד, המצב בין האומות, היה הרבה יותר טוב, כי זה סימן שאנו עומדים מול חברה מתקדמת יותר. אבל בד"כ חברה שהיא מדוכאת, תדכא יותר בתוך עצמה את מה שאפשר לדכא, והקורבן הראשון בתוך המצב הזה תמיד יהיה האישה.

אבל מה איכפת לי מהאישה הפלסטינאית? מהאישה הבדואית בנגב? מהאישה המוכה בבת-ים, או מכל אישה שהיא לא אני? מה זה ענייני בכלל? למה זה מפריע לי כל כך?

מפריע. ויותר מזה מרגיש לי כמו סוג של אחריות שלי דווקא בגלל שאני אישה חופשייה לעודד ככל שאוכל בדרך שלי, נשים מדוכאות לשאוף לחופש ועצמאות. אולי יש אי שם במעמקי עזה איזו אישה שיכולה להנהיג את העם הפלסטיני בחוכמה למקום נאור אבל לא ניתנת לה ההזדמנות? אולי יש אישה כזאת אצלנו?

אם נשים היו שולטות בעולם, האם היה שלום?

אבל מאיפה מתחילה הבעיה? המשחק הוא משחק גברי, של כוח ואיומים משני צידי הגדר. משחק מלחמה אלים, שכולנו קורבנות שלו ובו בזמן משתפים איתו פעולה. התרגלנו לדרך חשיבה וחיים מעוותת. אולי הבעיה של מלחמה ושלום, אינה טמונה בחלוקת שטחים, אלא בתפיסת חיים מוטעית?

דמיינו לכם שני צבאות של גברים עומדים בשדה הקרב זה מול זה ומקבלים הוראה מהמפקד להתקיף, אך מחליטים פה אחד לסרב להילחם. במקום זה הם ניגשים אחד אל השני, לוחצים ידיים ומחליטים באחדות, שיותר הגיוני יהיה להפעיל לחץ משותף על המנהיגים שלהם להגיע להסכמה בהידברות. מגוחך נכון? ובהחלט לא מציאותי.

אז הנה תמונה יותר מגוחכת - הם פותחים בקרב עיוור, יורים אחד על השני, משסעים זה את זה, ולאחר כמה שעות השדה מלא בגופות מדממות, חלקי גוף מפוזרים בכל מקום, אנשים גוססים למוות. ולאחר מכן חוזרים הביתה גיבורים בארונות קבורה. זוהי המציאות שאנחנו התרגלנו לקבל. זוהי המציאות שאנחנו מהללים. לכל אישה מגיע צל"ש על גבורתה בנשיאת עובר לתוך עולם כזה.

לא פעם אני שואלת את עצמי את השאלה: אם נשים היו שולטות בעולם, האם היה שלום? התשובה שעולה בי היא כזאת: נשים לא היו שולטות בעולם. אמנם בקרב המין הנשי יש אגו ומלחמות, אבל האג'נדה הקיומית שלנו איננה מסביב לשליטה, מה שמנצח לרוב היא השתדלות לשמירה על השלום הטוב ושימור החיים. לפי הגדרתי "אנרגיה נשית" היא כזאת שתשאף להרמוניה, והיא קיימת גם בקרב גברים, רק שהחברה מעודדת אותם לדחוק אותה הצידה. אנרגיה כזאת לא יכולה לשאוף לכבוש ולנצח, ולא הייתה מעלה על דעתה את המצאת פצצת האטום.

היא עדינה מידיי מכדי לנהוג בצורה שתוביל אלפים למוות, אלימות וסבל, חכמה מכדי לנסות לשלוט בטבע הגדול, לנכס אותו או להתעלות עליו, ומכאן גם טבעי שהיא לא האנרגיה השולטת בעולם. אני מדמיינת שהיא פשוט מחכה בסבלנות עד שנבין שאנו זקוקים לה כדי להמשיך את הגזע האנושי.

לצאת מעבדות לחירות

את המשפט: "העתיד שייך לעבד" אנחנו מכירים. העתיד כבר התחיל. נשים בכל רחבי העולם מתעוררות במשך המאה האחרונה, ומשנות בצעד אחר צעד דפוסים חברתיים שהוטבעו בנו במשך דורות על גבי דורות. זוהי האבולוציה החברתית שלנו, המהפיכה הקשה מכל, להוציא את האישה מחוסר האונים והעבדות.

זהו חלק מתהליך ההחלמה האנושית (ואני מקווה בכל ליבי שקיים דבר כזה) ובכל מקום שבו יש נשים אשר אינן שולטות בחייהן, משוללות זכויות, חוות התעללות חברתית או מינית, משתמשות בגופן על מנת להתקדם בחיים באמצעות גברים, יש מחלה. כל חברה אשר מבטלת את החופש האינדבדואלי של אישה או גבר, לקיים חיים עצמאיים ככל אחד אחר, זוהי חברה חולה.

בסיפור משה בתיבה מתואר שיתוף פעולה מדהים בין שתי נשים (מרים ובת פרעה), מעמים אויבים, החוברות זו עם זו כדי להציל חיים, תחת גזירה איומה - להשמיד את כל הזכרים של העם העברי. בפנטזיה שלי, האנושות תינצל בזכות מעשים נשיים כאלו, כאשר אין זה משנה עבורנו אם אנחנו מישראל, סין, פלסטין או ערב הסעודית, אנחנו נשים וזה המכנה המשותף היחיד שאנו צריכות.

כשראיתי בטלוויזיה את ההפיכה במצרים, את הגברים ההופכים את המדינה, באלימות, בצעקות, בהמון משתולל - הצטמררתי. הם השיגו את מה שהם רצו ובאמת שכל הכבוד, כי האג'נדה שלהם הייתה מוצדקת. אבל לא יכולתי שלא לשאול - "איפה כל הנשים"? "שומרות על הילדים" ענו לי. ואז חשבתי, בעולם שבו דברים מושגים בכוח ובאלימות, כנראה שבאמת אין מקום לנשים לצעוד עם ההמון, ועדיף באמת שישארו בבית וישמרו על הילדים שלא יקרה להם כלום. לא יכולתי שלא להיזכר בגנדי ומרתין לותר קינג, בהישגים שהגיעו אליהם ללא שימוש באלימות. בשימוש בחכמה וסבלנות.

לקחת אחריות

אין ספק שהמהפיכה הנשית חייבת לבוא מהמקום הזה. משום מה אינני מצליחה לדמיין את הנשים בערב הסעודית או באפריקה יוצאות לרחובות ומשתוללות כמו חיות עד שהן תקבלנה את הצדק והשוויון המגיע להן. יש כל כך הרבה נשים היום בעולם הערבי אשר מנהלות את המאבק הזה נגד הבורות. תעשו גוגל על ד"ר וואפה סולטאן, ועל וג’יהה אל-חוידר ותגלו רשימה ארוכה של נשים חלוצות נוספות, מעוררות התפעלות, אבל לפני הכל אנחנו צריכות להבין מה מגיע לנו. לחוש את הערך האמיתי שלנו, מהי החשיבות הגבוהה שלנו למען החברה. להבין לעומק שהמשמעות שלנו לא מסתכמת רק בהולדת ילדים ותמיכה בבעלים היוצאים לנהל את העולם. הגיע הזמן של האישה לקחת אחריות.

וכן יש יותר ויותר נשים אשר לוקחות אחריות, אבל לא מספיק. אם היה לי שקל עבור כל פעם בחיים שלי שאמרו לי את המשפט: "את צריכה למצוא לך גבר טוב שיפרנס אותך", באמת שהייתי היום די אמידה. שלא לדבר על כל הפעמים שהוטרדתי מינית, או פנו אליי בנימה משפילה וסקסיסטית, או אז הייתי מיליונרית, תשאלו כל אישה, כבר התרגלנו. ולא אנחנו לא מבקשות את זה. ולא, זה לא יעזור גם אם נצא לרחוב מכוסות בשמיכת פוך באמצע אוגוסט - ההטרדות לא תיפסקנה עד שגברים ילמדו לשלוט בעצמם במקום לנסות לשלוט בנו.

וזה קורה היום, גם בחברה הליברלית שלנו, כאן בישראל. זה שיש יותר נשים שיוצאות לעבוד עדיין לא אומר שהתפיסה התרבותית החברתית שלנו הגיעה לנאורות אמיתית.

להיות חכמות עבור עצמנו

כשגנדי הבין את משמעות השליטה של האנגלים בעם ההודי, הוא מיד לקח את זה פנימה ושאל את עצמו: מהי השליטה הזאת? היכן אני אשם בשליטה מהסוג הזה? והבין כי הוא אשם בשליטה כזאת מול אשתו. הוא הצליח לתפוס את עצמו כבעל אכזר ושולט כלפי אשתו, ולראות את אי הצדק שבדבר. אי אפשר לצפות משאר הגברים להיות חכמים כמו גנדי, אנחנו צריכות להיות חכמות עבור עצמנו.

לסיכום, אני צריכה יום אישה כי אני אישה, ולנשים יש עוד הרבה לאן לשאוף. כל עוד קיים שיעבוד של נשים על פני האדמה בחברות המפותחות והפחות מפותחות, העולם לא יהיה חופשי. זוהי חובתה של כל אישה לעזור לאישה אחרת. המאבק למען שיפור מעמד האישה בעולם, הוא לא מאבק של נשים נגד גברים, אלא מאבק נגד שיעבוד, נגד צביעות, נגד ניצול, נגד עצלות ומשחקי תפקידים, נגד בורות ופרימיטיביות. זהו מאבק למען האנושות כולה.

פניה אישית לכל הנשים, אם אפשר, קומי וצאי לגלות את ייעודך, גלי את הכוח והחכמה האמיתיים הטמונים במעמקייך, אל תשתפי פעולה עם אנשים סביבך שאומרים לך איך אישה צריכה להיות.

פקחי את עינייך - העולם שלך.

פוסט אורח מאת: יעל דקלבאום.

יעל דקלבאום אחת היוצרות הבולטות בנוף המקומי, שחדרה לתודעה עם "הבנות נחמה" (קרולינה ודנה עדיני), אחרי אלבום עצמאי באנגלית שלווה בהופעות ובהצלחה בארץ ובעולם, לקראת אלבום שני בעברית שיצא בקרוב.

יעל דקלבאום במופע חדש, 12 במרץ, במסגרת פסטיבל האישה בתיאטרן חולון.

תמונות אילוסטרציה: ThinkStockPhoto




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה