''על חוט השערה'' / פרק 1/ תמי ארד

הרומן "על חוט השערה" הוא סיפור אמיץ, סוחף ומרגש אותו כתבה הסופרת תמי ארד, אשת הנווט רון ארד שנפל בשבי. בספר משולבים היומנים המקוריים שכתבה ארד בזמן אמת, אשר פותחים צוהר לחיי אישה ואם צעירה שבעלה נלקח ממנה

21/04/2016
יסמין לוי קבלו עדכונים מיסמין
  • RSS

"על חוט השערה" הוא רומן אמיץ, סוחף ומרגש, ובלבו חייה של אישה צעירה בשם נוגה. בעלה של נוגה, נעלם בארץ זרה במהלך משימה ביטחונית. הוא היה כל עולמה, אבל מאז שנעלם נאסר עליה אפילו לדבר עליו. בעוד היא מיטלטלת בין תקווה לייאוש מגיע לידיה היומן שכתבה אשתו של הנווט השבוי רון ארד.

השנים חלפו ומעטים זוכרים את הנווט שנחטף, אך נוגה קוראת ביומן שמתאר מאורעות שהתרחשו לפני שנולדה ומגלה בו יותר משחשבה למצוא. בספר משולבים היומנים המקוריים שכתבה תמי ארד בזמן אמת, יומנים שפותחים צוהר לחיי אישה ואם צעירה שבעלה נלקח ממנה. ארד מופיעה כצל בלבד בחייה של נוגה, המתמודדת עם היעלמו של בן ועם בניית חיים חדשים בצל הכאב והאי-ודאות.

לכבוד יציאת הספר, תמי ארד כתבה במיוחד עבור סלונה מכתב לדמות שלה, נגה. תוכלו לקבל הצצה לנבכי נפשה של ארד דרך המילים והתחושות שהיא העבירה. כמו כן צירפנו לכן את הפרק הראשון של הספר.

תמי ארד

נוגה יקרה,

שמחתי לקבל את כתב היד ואת המכתב המצורף ואני מודה לך על התעניינותך במצבי הבריאותי. מעבר לעובדה שהגעתי לגיל בו זנחתי את חגיגות יום ההולדת, שיני נמות את שנת הלילה בכוס זכוכית על השידה הסמוכה למיטתי, אני נעזרת במקל הליכה או בקולנועית  (אני כבר די זקנה ומבכרת לשמור על עצמותי הפריכות שלמות עד כמה שניתן) אני שבעת רצון ממצבי.

אני מבלה מחצית מעתותיי באיטליה, הארץ בה התאהבת  (איזה צירוף מקרים)  והעיקר מוחי עדיין פועל מרבית שעות היום. אדם, הבחור הצעיר שהעניק לך את יומני ללא רשותי, הפתיע אותי והגיע לבקרני בדירתי הצנועה כאן על שפת הים בפוזיטנו – ביתי השני. הוא סיפר לי על קורותיך וראשית אני רוצה לברך אותך לרגל הבשורות הטובות. ה

בנתי, שאת מתגוררת בימים אלה ברומא  באזור הגטו ותמונתו של רון נקרית בדרכך ומשתתפת בספרך העתידי. האמת היא, שאני מופתעת כיצד שרדה התמונה כול השנים או שמא החליפו אותה באחרת? קראתי את כתב היד ששלחת עם אדם ואחרי, שנזפתי בו כהוגן על שהעיר את יומני מתרדמת ללא רשות, אני יכולה להבין כיצד נשבית בקסמיו. לאחר שנשק על לחיי ברוך הוא שלף מתיק שנשא עמו רדיד בגוון ורוד עתיק עשוי עבודת יד, מלאכת מחשבת אותו רכש בדרום הארץ. הוא סיפר לי כי נקלע לגמרי במקרה ערב טיסתו לכאן לנווה מדבר כהגדרתו כשעצר להתרענן בחפשו אחר בית קפה.

מספר חנויות, שבורכו בטעם טוב הקדימו את פניו  במרכז מסחרי נטוש  ומסתבר, שהוקמו על ידי קבוצת נשים, שפוטרו ממפעל שהפך בלתי רווחי לבעליו. הבחור הצעיר הזה אפילו הצליח לגרום לזקנה כמוני לרשרוש קטן בלב. לשאלתך הכנה (אני מניחה שאת מרגישה בנוח לשתף אותי בהתלבטויותיך דווקא כי איננו מכירות) אני מודה, שאני מתקשה לענות.

אני מתרשמת כמוך, שאדם הוא גבר מיוחד במינו אבל על פי התיאור שאת מציירת מיכאל שלך (שם ספרותי נושא עליו אישך בנסיבות לא פשוטות מספרו של עמוס עוז, שוודאי זכור לך)  גם הוא איש נהדר. אתם בראשית דרככם וליבי אומר לי, שעלייך לתת הזדמנות לקשר שאך התחלתם לטוות.

אדם מדבר עליך בחום רב אבל איני יודעת פרט לתחושות, שהבעת במכתב האם הוא פנוי ומזומן לציפיותיך. בגילי המופלג אני בקושי מסוגלת אפילו בדמיוני לחלק את הזמן בין שני גברים אבל אני יכולה להבין את הקושי שלך לוותר על מה, שאת מכנה אהבה לבבית עמוקה ממבט שני. מאחר, ואני מתגוררת לפחות מחצית מהשנה מרחק של שעות אחדות נסיעה מרומא את מוזמנת לבקרנו כאן בפוזיטנו הנהדרת.

יורם ואנכי אימצנו אותה מימי הספר הראשון שהוצאתי, מקום שטוף שמש, ים כחול כמו בציורים, ניחוחו העדין של הלימון שרוי באוויר גם כשעונת הלימונים חולפת וכמובן האוכל הפשוט והמשובח.

פסטות טריות לצד מעדני ים עשויים במידה המדויקת ובתיבול עדין והעקר אנשים חמים תפגשי כאן. לא פחות מהרומאים החביבים עלייך. על כוס למונצ'לו  נוכל בנחת לדון בשאר התלבטויותיך. הרעיון לשלב את יומני בספרך העתידי מוצא חן בעיני אבל אשמח אם נבחר יחד את הקטעים. למרות ,שמרבית האנשים המוזכרים  ביומן כבר מפליגים על עננים הם העמידו אחריהם צאצאים ואין ברצוני לגרום למי מהם מורת רוח.

אחת מחברותי מהאחרונות שטרם חצו את הקווים , טוענת שאיני מנצלת נכונה את הגיל וכוונתה לכך שזקנים נוטלים את הרשות לומר את, שעולה על רוחם מבלי לדפוק חשבון. האם כך גם אתם מכנים את הלשון המתגלגלת ללא מעצור?  אצלי כנראה הגנים הפולניים חזקים מהזקנה. ביום שאומר את כול שעל ליבי אדע שהגעתי לעולם הבא.

נוגה יקירתי. לא הייתי מעלה על דעתי, שיותר ממחצית המאה (ניתן לומר שהזמן החולף קרוב יותר למאה) אחרי נפילתו בשבי של רון ההיסטוריה תחזור על עצמה באופן כזה או אחר. סיפורך נוגע לליבי ולמרות, שיומני הגיעו לידייך שלא באופן וולונטרי אשמח לפגוש אותך, ואת מיכאל אם תרצי. נוכל לנהל שיחה משותפת ואולי אוכל לתרום לכם מאוסף היגונות שלי. צחקתי. אפתח עבורכם קופסה נוהרת , יש לי גם מאלה.

שלך

ברגשי חיבה

תמי ארד (אשת הנווט)

אנחנו מחלקות עותקים של הספר "על חוט השערה" אז תמלאו את הטופס למטה, אחרי הפרק הראשון ואולי תהיו בין הזוכות!

עטיפת ספר תמי ארד

פרק 1

בוקר אחד נגה מצאה את עצמה בבית חולים בארץ זרה. למען הדיוק לא הייתה זו ארץ זרה לגמרי. היא הכירה טוב למדי את עיר הבירה שלה. הפיצה היהודית בגטו, שחזרה באופן פרדוקסאלי את עוגת הפירות הפולנית ספוגת הסוכר של סבתא רחל, (רק סבתה עליה השלום יכולה הייתה להציג דואליות שכזו, בין אוכל פולני לאיטלקי)  קמפו די פיורי, השוק השוקק והצבעוני, שביום מציע פרחים וירקות מכול טוב והדר ובלילה לובש מחלצות ומזמין לבילויים מבושמים. הקפה מול הפנתיאון, שם נהגה לצפות בפסיפס האנושי התוסס ולהאזין לבליל הקולות המתנגנים על פני פקעת הרחובות רווי ההיסטוריה, ואת הגלידה הכי טובה בעולם, על אף שאינה נמנית על הלקקנים, היא הכירה שם. טעמו של השוקולד המעוטר בדובדבנים וקצפת מנוקדת באגוזי לוז לא ימוש מפיה עד שתנפח נשמתה.

שבוע ימים שכבה מחוסרת הכרה בחדרה הלבן בבית החולים וכשהתעוררה לא זכרה דבר משאירע וגם לא ידעה איך הגיעה לשם. אדם, או כמו שכינו אותו אנשי צוות בית החולים, ד"ר מילר (שמו התארך כשנהגה בניגון איטלקי מתנגן, המתעכב על הל') ישב סמוך למיטתה וסיפר לה בקולו הנמוך, המוכר לה היטב,  כי סוממה באחד הברים בעיר.

לא הייתה לה סיבה שלא להאמין לו. בשנים האחרונות הפך אדם מילר  לאחד האנשים הקרובים אליה אם לא לקרוב ביותר. נוגה שוחררה מבית החולים עם המלצה למנוחה וביקשה לחזור למלון. אך חפציה נארזו עבורה והמונית מבית החולים הובילה לשדה התעופה.

"אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור לארץ," הביעה התנגדות בכל הכוחות שלא היו לה. אדם שישב לצדה במונית, שתק מולה ודיבר בטלפון הזעיר בקודים מקוצרים. היא ידעה כי הוא מדבר עליה והתכווצה במושבה. לא היה טעם להתנגד, שוחרי טובתה שבארבע השנים האחרונות עוקבים אחרי כל צעד מצעדיה, עמדו להעמיס אותה על מטוס כמו שמובילים חיית מחמד צייתנית. נוגה פערה עיני קוקר ספנייל עצובות והמבט הניבט מעיניה גרם לתגובה שמבטים מעין אלה גורמים לאנשים בעלי לב מתפקד. "אל תדאגי" הוא ניסה להרגיע, וכשראה כי היגון בעיניה נקווה לחוסר אמון הניח את כף ידו על ידה. מהרגע ההוא הופקעה מעצמה לחלוטין. ייתכן שהעמידה ברשות עצמה נלקחה ממנה כבר לפני שנים אולם באותו רגע, באותה תנועה עדינה של כף יד הלוחצת יד אחרת, חייה נלקחו ממנה באופן ברור, אפילו בוטה. ובה בעת באופן חשאי, ממש כמו שהמשרד מתנהל. אפילו מראית עין של שליטה לא ניתנה לה.

בטיסה ארצה נוגה הבינה אולי לראשונה שהייתה לאסירה של האיש שבשנים האחרונות היה לה אח ורע ומאהב (על אף שלא הייתה לה וודאות מוחלטת כי הוא קיבל על עצמו בשלמות את התפקיד האחרון שהועידה לו מפעם לפעם). אבל היא כבר מקדימה את המאוחר. מערכת היחסים המפותלת עם ד"ר אדם מילר, חשובה ככול שתהיה, היא משנית לסיפור שנגה מבקשת לספר.

בשדה התעופה בארץ היא נכשלה בניסיונה האחרון לשכנע אותו שלא לאשפז אותה במוסד הסגור שלהם. כבר באותו ערב נוגה למדה על בשרה כי גם במדינות דמוקרטיות יש מקומות נסתרים מעיני הציבור.

בבוקר שאלה את מי, שהציג את עצמו כתומר המדריך האישי שלה, מתי אדם יבוא.

 "ד"ר מילר יבוא", סתם ולא פירש.

 התנאים במוסד דמו לתנאים של בית מלון אך כל צעדיה התנהלו תחת פיקוח ותיעוד. כדי לעבור מאגף לאגף נדרשה למלווה עם כרטיס מגנטי. יד נעלמה כיבסה את בגדיה, סופקו לה פיג'מות של בית חולים, נטולות הדפס המעיד על שם המוסד. ביומה השלישי במקום תכולת ארון הבגדים שלה נחתה במעונה החדש ארוזה ומסודרת כדי שלא תחסר.

הקפידו שתאכל שלוש ארוחות, והבטיחו לאפשר לה לרוץ בשטח המוסד בצמוד למדריך, כי כך כונו אנשי הצוות, מדריכים שלבשו בגדים ירוקים או לבנים. התנאי שהוצב לה היה חד משמעי: היה עליה ליטול את הכדורים שיועדו לה. הם למדו את אורח חייה וידעו להשתמש בצרכים ובחולשות שלה. לכן הציעו לה לרוץ. אלא שבחודשיים האחרונים היא רצה מעט מאוד, היא הייתה חלשה מתמיד ובהתדרדרות הכללית שלה איבדה חמישה קילוגרמים ממשקלה.

תומר המדריך ופסיכיאטר שהזדהה בשם ד"ר רוב, שדיבר במבטא אנגלוסקסי כבד, הסבירו לה בסבלנות כמה חשוב שתיאות לקחת תרופות. לנוגה לא היה ספק שהם מסממים אותה, על אף שהשתמשה באופן קבוע באמפטמינים ללא מרשם. באותה נקודת זמן גם לא השתכנעה אף מהטיעון כי התרופות יקדמו אותה לשחרור מהיר מהמוסד.

הימים חלפו עליה בשיחות עם מטפלים, בצפייה סלקטיבית בסרטים או בסדרות טלוויזיה. החולים, שמתוך בועה בה הייתה שרויה נראו כסטטיסטים בלבד, כאנשים בחזיון תעתועים, דמו האחד לאחר בצורה מבהילה. החולים, כך נאמר לה, לא מורשים לצפות בחדשות לטובתם. הקשר היחיד שהציעו לה עם העולם החיצון היה באמצעות התכתבות  עם  חברתה הקרובה איילת אך הובהר לה כי תוכן הדברים  יפוקח על ידי הצנזורה. היא ויתרה על הקשר.

בעיקר בלילות היא עלעלה בספרים מספריית בית החולים, שהכילה קלאסיקות לא מזיקות לטעמו של הצוות. דפיו של "למי צלצלו הפעמונים" חלפו תחת אצבעותיה וסיפקו לה סיבות חיצוניות  לבכי. פסוקים מ"שלושה בסירה אחת " השיגו מפעם לפעם תוצאות של אושר מקומי, כמו קשת בענן. היא דגמה חוויות מספרים  שכבר קראה בעבר ואפשרו לה לשחזר את העלילה במידת האפשר מבלי להתעמק בה ממש, שהרי רוב הזמן מוחה התערפל בין יגון למרה שחורה.

ד"ר רוב, שהיה נלהב מהעניין שנוגה גילתה בספרים טען כי היא הרדימה חלקים ממוחה למשך ארבע שנים. באחת מפגישותיהם שאל אם יצא לה לקרוא לפני המקרה, כך הוא הגדיר את האסון שלה,  את THE BOOK THIEF. "זה מעניין," הוא אמר, "המוות בספר נחמדה ואפילו מרגישה סימפטיה לקורבנות שלה." נוגה לא קראה את הספר וחשבה כי ד"ר רוב הוא הפסיכיאטר המוזר ביותר שפגשה, למרות שטווח ההשוואה שלה היה מצומצם למדי. לפניו פגשה רק את אדם. עם זאת היא הסכימה אתו שלפעמים המוות יכול להיות נחמד מהחיים בפרט אם אשתו נחמדה. היא התלבטה אם לומר לד"ר רוב ששקלה פעמים אחדות את קרבתו של הַלָה, אבל ידעה שזה לא משפט נבון לומר במחלקה סגורה במוסד פסיכיאטרי.

כשניסה שוב להבין מה גרם לה לנטוש את הספרים    חזרה להסבר המוכר:  היא לא הייתה פנויה לקרוא על צרות או שמחות של אחרים. היא הייתה עסוקה במסע הסיזיפי שלה. מסע שהחל  בבועה שהחמצן בה התכלה בהדרגה. יותר מארבע שנים היא צועדת לעבר מטרה שמידי יום מתרחקת ממנה. לעיתים היא מדמה את המסע לצעידה במקום. בספרים יש רעיונות אבל הם לא סייעו למצוא היגיון או פשר בחייה.

באחת מהשיחות הפילוסופיות שניהלו לפני האשפוז, אדם טען באוזניה שכל אחד יכול לבחור את דרכו בכוח הרצון והיא סברה כי לכוח הרצון שלה יש קשיים אובייקטיביים. באחד הימים בהם התקווה התנפצה לרסיסים, רק כדי להתחבר מחדש למחרת כמו כד חרס עתיק בידי ארכיאולוג סבלן, הודה בפניה כי החוקים במקרה שלה נועדו להתגמש.  ואף על פי כן הציע כי תתמקד בבחירה החופשית, שיש לה כאדם. "אתה לא באמת מאמין שיש למישהו בחירה חופשית" אמרה אבל הוא כהרגלו לא ויתר וביקש כי תבחר מתוך מערכת הכלים הנתונה לרשותה. הוא התעקש כי המגבלות שלה מאפשרות לחיות חיים עם תחושת ערך אבל   דבריו נפלו על אוזניים ערלות. מיואשות, מדוכאות.

שעה ארוכה נברה בנפשו המסוכסכת של צ'רלס סטריקלנד בפריז, אבל עיניה התעייפו והיא הניחה את "הפרוטה והירח" על כסא פלסטיק לבן, שולחן הלילה המאולתר שלה. מוחה סירב להיכבות ולהיכנס לשנת הלילה, על אף העייפות שאחזה בה. וכך, באלה השעות, שחזרה את שחלף עליה בארבע השנים האחרונות. ובראשית התאמצה להיזכר ברגעים האחרונים עם בן לפני שיצא למשימה ממנה לא שב.

הפרידה הייתה סתמית. אפילו רגשנית פחות מהפרידות שקדמו לה. "מה להביא לך הפעם?" שאל.

"אותך," אמרה כמו בכל פעם כשנסע והם נאלצו להיפרד. עד אז נפרדו לשבוע או לכל היותר לשבועיים. בן נשק לשפתיה בשקיקה ואמר שהוא אוהב אותה ונוגה הייתה משוכנעת , שהיא יכולה לשמוע את פצפוצי שפתיו הדבקות בשפתיה ופס הקול הממותק כאילו נלקח מאחד מאותם סרטים מצוירים שליוו את ילדותה. כמו תמיד המונית המתינה לבן בסמוך לכניסה לבניין שלהם. הוא סגר את הדלת אחריו והיא פנתה לארון הבגדים בחדר השינה. נותרה לה חצי שעה להתארגן לפני היציאה לעבודה.

 במשרדו של הראש, הבוס הגדול של בן, כשהיא ישובה על ספת עור שחורה, ניסתה לשחזר מה עבר עליה בשבועיים שחלפו מאז פרידתם. דעתה הוסחה. נכון יהיה לומר, דעתה רתחה. נוגה לבשה סריג חם בעל צווארון גולף המתאים לחורף אירופאי. לא היה זה לבוש מתאים לימי בשורה במזרח התיכון. היא התבוננה סביב: כורסאות עור וכיסאות עץ כבדים למראה תפסו את מקומם לצד הספה, משלימים ריבוע סלוני שעוצב כאי נוקשה במרכז החדר. שני ארונות גבוהים הועמדו בצמוד לקיר והספרים, שנראו כשבעי ימים, הונחו בתוכם בזהירות כמו נוסעים ישישים שזכו לנמנם בקרונות השינה של האוריינט אקספרס. פסל יונת השלום עמד לצד אגרטל ריק ולו צוואר חסידה. היא שיערה שהוא עשוי מאבן אוניקס שחורה אבל לא התרוממה מהספה כדי לקחת אותו בידה ולוודא. באותם רגעים  לא הייתה בטוחה שתצליח אי פעם לקום.

מעולם לא הייתה מומחית לאבנים אבל האבן הזאת הייתה מוכרת לה. ככל שהביטה באגרטל הבינה נוגה עד כמה האבן ממנה נחצב דומה לאבן ששובצה בטבעת שמונחת במגירת התכשיטים שלה. כאשר אמה חלתה, אביה, רציונליסט מושבע, רכש לה טבעת משובצת אבן שחורה וענד אותה על אצבעה במעין הצעת נישואין מחודשת. נגה זכרה כי אמה הופתעה מהמחווה של האיש הקשוח לו נישאה עשרים שנה לפני כן ושאלה אותו בהומור למה הוא מציע לה לחדש את נדריהם דווקא עם אבן שחורה.

באותה פעם אביה ויתר על הציניות וענה בתום לא אופייני כי חיפש כיצד לשמח אותה והמוכרת טענה באוזניו כי האבן נחשבה בתרבות המאיה וגם אצל האצטקים לאבן קדושה, המביאה את האור. בחלוף ימים אחדים היא מצאה ספר פתוח על השידה, בצד של אמה במיטה הגדולה. נוגה קראה את הערך על אבן האוניקס השחורה והבינה שאמה הסתקרנה כמוה. עכשיו בישבה במשרדו של הבוס הגדול, המלים הכתובות כמו הופיעו לנגד עיניה והיא נזכרה כי מדובר באחת משתים עשרה אבני החושן ושמה העברי הוא שוהם. היא מוכרת כאבן של שבט יוסף. כתוב היה כי האבן מקלה על פחדים, ייאוש, לחץ ודיכאון ולכן מומלצת בתקופות של צער וכאב. כבר אז עיניה התעכבו על צירוף המלים "מעניקה הגנה".  ביום שבו אמה נפטרה אביה הסיר את הטבעת מאצבעה והניח אותה כאבן שאין לה הופכין במגירה. נוגה מעולם לא העלתה בדעתה לענוד אותה על אצבעה שלה.

היא משכה את צווארון הגולף, מרחיקה אותו מבלי משים מצווארה כמו כדי לאפשר לעצמה מרחב נשימה. אם ארצה להתקרר יהיה עלי להיכנס לתמונה, חשבה, כשעיניה התרחקו מקלסתרו של הבוס אל התמונה שהייתה תלויה למראשותיו ודומה כי צולמה בערבות אזור ארקטי כלשהו. כל מקום וכל מזג אוויר היה ללא ספק עדיף מלהימצא שם ברגע ההוא, שבו שולחן סלוני כבד, עשוי פורמייקה מכוערת, הפריד בינה לבין הבוס הגדול של בן. שלושה גברים נוספים ואישה אחת נכחו גם הם בחדר. הם הוצגו בשמם אך נוגה מיהרה לשכוח את השמות.

"נפל בחלקך כבוד" הכריז בקול נמוך הראש. זה היה המשפט ההזוי ביותר ששמעה מעודה. שלוש מילים עוטות הדר ותפארת חברו לסיוט שלה בעוצמה של פגיעת ברק. איך ייתכן שהאיש שלחש באוזנה שהוא אוהב אותה לפני פחות משבועיים, האיש עמו היא חולקת את מיטתה בשבע השנים האחרונות, האדם שהוא כל משפחתה, אותו היא אוהבת בכל ליבה הפועם, כיצד זה החצי השני שלה (שללא צל של ספק היה מוצלח מהמקורי) היקר מכול דבר אחר בעולם המחורבן הזה, הוא שתכננה להוליד לו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ולמות שעות אחדות לפניו, נעלם? "מה זאת אומרת בן נעלם?" שאלה תוך כדי ניסיון לפענח את משמעות הדברים. מערך ההיגיון שלה הראה סימני חיות אחרונים לפני שנמוג. אומנם היא נמנית על אותו אחוזון באוכלוסייה שמאבד משקפיים, מפתחות, ספרים, כובעים, אבל בעל? איך אפשר לאבד בעל? באותם רגעים חשה אשם כבד, כאילו לה עצמה יש חלק באובדנו. ואולי ברגע ההוא נטמנו הזרעים לייסורי המצפון שילוו אותה מעתה והלאה באשר תפנה.

"הוא בגדר נעדר," הראש השתעל שיעול גרוני ואמר שכדאי לדייק במונחים.  נעדר, זאת הייתה ההגדרה החדשה של בן. מתוך אינסטינקט, תייקה  באוצר המילים הפנימי שהחלה לאגור באותו רגע  ממש את מה  שנותר לה ממנו. ובכל זאת המלים לא הכו בה שורש. נוגה לקתה בחוסר ההבנה שמאפיין את אלה שהושלכו למלחמה על חייהם ללא אזהרה, ללא הכנה מוקדמת או חוברת הוראות הפעלה.

הראש חזר על דבריו, בן ייחשב נעדר עד שיתקבל ממנו אות חיים ואז הוא יזכה בתואר הנכסף- שבוי. זאת לפחות הייתה פרשנותה שלה למילותיו, כי הראש עצמו דיבר כמתאר אירוע לא רצוי אבל לא כזה שיפר את איזונו המושלם ושלוותו בכורסת עור הצבי. הוא הסביר בשלושה משפטים את השתלשלות האירועים. קולו גרם לה לנטות לאחור.  מילותיו התכווצו במוחה המבוהל לכדי תולעת מאיימת, שתתמקם בו מעתה ועד עולם.

אך באותה שיחה עוד לא היה לה מושג מה ההבדל בין נעדר ובין שבוי. ומדוע שיהיה לה? המילים השגורות בקן האוהבים שלהם היו נאיביות להחריד, כמו נלקחו מרומן דביק : "אני אוהבת אותך, מתי תחזור?"

"אני אוהב אותך, אחזור לפני שתספיקי להתגעגע".

ובכל זאת הצליחה לתפוס משהו מדבריו ולשאול כמה שאלות. "אפגניסטאן? איך הוא הגיע לשם?" תהתה. כשדיברה התפלאה שמשתחרר קול מגרונה החנוק.

"מקור טמן לו פח," הראש הנמיך את קולו הנמוך ממילא.

"הוא יחזור?" שאלה מבלי להיות בטוחה שקולה יישמע הפעם.

"לא נחסוך במאמצים אבל תצטרכי להיעזר בסבלנות. תהיי חזקה."

הראש קם ממקומו לאותת כי זמנה עבר. שלושת הגברים והאישה התרוממו גם הם ממקומם וכשידו של הראש מרחפת מעל כתפה, הוא ליווה אותה לחדר הפקידות ושם לחץ את ידה בשנית.

 נגה חשה כאילו רגליה מוליכות אותה והיא עצמה נגררת אחריהן. מהחדר בו ישבה שעה ארוכה לא תצליח לזכור דבר עד הפעם הבאה שתבקר בו על מנת לקבל את הידיעה הבאה. הפקידות בלשכה הנהנו השתתפות מאופקת בצערה, והיא חשבה כי יפה מצדן להשתתף בזכות שנפלה בחיקה. היא ניסתה להתרכז במשמעות הזכות להיות אשתו של האיש הנעלם, ובה בעת לנשום. אפילו הנשימה הצריכה ממנה מאמץ.  דקות ספורות חלפו מאז שפגע בה מטאוריט ענק והיא לא מתה. ראשה מסוחרר אבל פועל. למרבה הפלא, כל איבר מאיבריה, לפחות במבט שטחי, מחובר למקומו הטבעי.

הפמליה של שלושה גברים ואישה שהשתתפו באירוע ההשקה של חייה החדשים הצטמצמה. שני הגברים נעלמו ממש כשהראש לחץ את ידה והאישה נפרדה ממנה במסדרון. והיא נותרה לבדה עם גבר מבוגר בסוף שנות הארבעים לחייו שטבעת של שערות דלילות צמחה סביב קדקודו. הוא הציג את עצמו כשרקי, האיש שיטפל ב"מקרה שלה" מטעם המשרד וביקש שתתלווה אליו.

הם צעדו במסדרון ארוך שעל קירותיו נתלו רישומים של טבע בשחור לבן. רק אתמול נהגה במכוניתה תחת סככת עננים אפורה שהמטירה גשם מקומי. מעבר לסככה נפרשו שמיים כחולים מטולאים בעננים לבנים וקרני שמש פיזזו בין ערימות צמר הגפן. גלגלי מכוניתה רחצו ברביבים והתקדמו תחת חשרת העננים שנדמו לה ככרסים הרות. היא נזכרה איך חייכה לעצמה, שהרי ההיגיון מבקש לסוכך מפני הגשם ואילו היא נסעה לאיטה כשהגשם עמה, וסביב השמש זורחת והשמיים כחולים.

היא לא יכלה לדעת כי מעתה והלאה הנחות היסוד ועקרונות מוכרים עתידים להשתנות, ומזג אוויר הפכפך וסגרירי יצל על חייה. רק השמש תפציע מידי בוקר, כהרגלה מזה 4.5 מיליארד שנה. היא ניתקה מרישומי העיפרון ורגליה צייתו בקושי רב למסלול שהותווה להן. שרקי, המלווה שלה, נעצר ליד המעלית והיא נעמדה לצדו. הם ירדו לקומה S. אני לא מרגישה נוח עם ערלות . אני מעדיפה מיואשות או מדוכאות. הקונוטציה של ערל היא אטום , או לא רגיש ולא זו כוונתי.

היות ואוזניים ערלות זה הביטוי מותירה זאת לדיון בינך ובין ענת. יערה

רוצות עותק של "על חוט השערה"? תמלאו את הטופס ואולי תזכו!

[contact-form 356 "Newsletter_tamiarad_copy"]

צילום: ורדי כהנא




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה