פרידה קולנועית מרונית אלקבץ

מעבר לכשרון, יופי וחוכמה, היה בה את המשהו הזה שהביא את הלב לכל מקום אליו היא הלכה ובכל סרט שהיא כיכבה. אז איך נפרדים? לא נפרדים

19/04/2016
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • בדואר
  • RSS

הרבה כבר כתבו ודיברו על הממד הנצחי של הקולנוע, על המשהו הזה החמקמק שתופס רגע שאחר כך אפשר יהיה להריץ שוב ושוב, אחורה קדימה, לשים לב לניואנסים, לדקויות ולפצח את הסבטקסט. לרוץ פנימה, פנימה, בלי לחשוב על כלום ולחשוב שהסרט הטוב ביותר הוא הפורקן התודעתי הטוב ביותר ומי שיודע לגמור שם גומר ומי שמצליח לבטא שם, חווה אורגזמה עילאית ופלאית ונולד מחדש.

כל יוצר מקווה שגם בסרט הבא שלו הוא יבעיר אותך, ישבלל אותך, ינער אותך וישרוט אותך. כל כך הרבה וכל כך מעט עשו לי את זה, גרמו לי ללעוס את האצבעות והלכו איתי לשון בלילה בועטים לי בחלומות משל היו שמיכה קצרה מידי לרגש.

מסך הקסם הזה שנפתח ונסגר חושף בפנינו הרבה פעמים את האמת הנסתרת מהעין, זו שקולפה כמו קלמנטינה, לאט לאט ובסבלנות. לפעמים כל הקסם הזה תלוי במצלמה, לפעמים בסיפור, לפעמים בהחלטות הבמאי אבל מעבר לכל אלו ניצב השחקן האחד שמעניק למצלמה אובייקט, שמביא איתו סיפור, שהחלטותיו חשובות לעיתים ואולי בעצם תמיד, יותר משל הבמאי. ההסתכלות של הבמאי חיצונית וההסתכלות של השחקן פנימית. המימד של הבמאי אסתטי ואילו שחקן אמיתי, שנושם את הדמות, כבר לא משנה לו איך הוא נראה.

שחקנית טובה נותנת לך לקרוא את הגוף שלה, כמו ספר פתוח ושחקנית טובה מיישרת את המבט שלה למצלמה ופוצעת לך את הלב. שחקנית טובה מחליפה דמויות כמו תלבושות שנתפרו לה על פי מידה ולשחקנית טובה יש אלף חיוכים. ואלף כובעים ואינספור מחשבות והיא יודעת להתנתק מהכל ולהיות שם ולגרום לך להתנתק מהכל ולהיות שם יחד איתה.

רונית אלקבץ ב-2009 (צילום: אווה קפלון)

ושם המשחק הוא לשרוד ולגדול לתוך המיומנות הסודית הזאת ויש שחקניות שמאבדות את זה כבר אחרי התפקיד הראשון, שלא מצליחות לאזן את המינונים, את המונחים, את התובענות הבלתי נדלית של המקצוע, הארור הזה - שיום אחד את נמצאת בו בפסגת התהילה ויום אחרי את מקוששת עשבים שוטים, עם הפה, מרוסקת ומרגישה טיפשה וריקה וחלולה.

אי אפשר בלי הרגישות הזו, שצריך שם במקומות הזוהרים האלו ואחר כך במרתפי התודעה האפלים, המייסרים, שמבודדים אותך מהעולם וגורמים לך לפאניקה מחשבתית. הזמן שצריך כדי להיוולד מחדש מסרט לסרט, רק בגללו ראויות שחקניות כמו רונית אלקבץ, שחקניות שעומדות במבחן התהילה וראויות לה.

ואני כותבת את זה אל ועל רונית אלקבץ שממנה חלק בי מסרב להיפרד וחלק בי יודע שהוא לא נפרד.

הסרטים שלה על המדף ובדיוק שמרתי לעצמי לא מזמן את הסרט "שבעה" על הארד דיסק הקשוח ולא תיארתי לעצמי שגם הסרט הזה יסמל משהו, יום אחד, מהמוות שלה. זה בא לי טבעי כאילו הכרתי אותה הכי טוב בעולם ולא יודעת למה. אולי זה בגלל שכמבקרת קולנוע שמעתי את צליל קולה בכל מיני מקומות ואולי זה בגלל שתעשיית הקולנוע שלנו בישראל כל כך קטנה וכולנו אמוציונליים להחריד, אובססיביים ולא רגועים או בגלל הסקרנות העקשנית הזאת להגיע לאוורסט האינטלקטואלי שהמסע אליו אף פעם לא נגמר.

רונית אלקבץ בסרט "גט". צילום: יח''צ

אבל איכשהו כל התעשייה הזאת היא כאילו משפחה אחת וכקולנוענית זה מרגיש לי הבוקר כאילו נפטרה מישהי שהייתה נורא קרובה אלי וזה אמיתי כי אל רונית אלקבץ והחותם שהיא הותירה בעשייה הבלתי ניתנת לסיכום, כולם הרגישו קרובים.

כי מעבר לכשרון, יופי וחכמה, היה בה משהו כזה שמביא את הלב לכל מקום שהיא הלכה ובכל סרט שהיא כיכבה היא הותירה שובל וחותם. היא הותירה את עצמה בתוכו, חשופה, מכאיבה ואולי רק בשלוף אפשר להזכיר את תפקידיה המגוונים ב"חתונה מאוחרת" (דובר קוסאשווילי), ב"שחור" (שמואל הספרי), ב"אור" (קרן ידעיה), "ביקור התזמורת" (ערן קולירין) וכמובן, הטרילוגיה שיצרה ביחד עם אחיה שלומי אלקבץ "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט", ובלי קשר לאיספור תפקידים נוספים, שבכולם היא הביאה את הלב.

אז איך נפרדים? לא נפרדים. חוזרים ליצירה הקולנועית המפוארת של רונית אלקבץ, היצירה שמשמרת את הזיכרון, את הנצח. ולא, לא מפסיקים להתגעגע... אבל לא נפרדים.

צילום: אווה קפון, יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה