ארכיטקטורה של מגדר

החופש שלנו נראה היום כמעט מובן מאליו, ועדיין - נשים בעמדת ניהול בכירה הן בגדר קוריוז בלבד. פוסט אורח לציון יום האישה בני"ל מאת אלה אלקלעי.

07/03/2011
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» רבות מעדיפות להמשיך להסתמך על הגבר. צילום: thinkstock

הגיגים ליום האישה הבינלאומי ה 100

כמו שאני רואה את זה, אין לנו ממש סיבה למסיבה. אמנם עברנו דרך ארוכה, לפחות בעולם המערבי, ויחסית למדינות השכנות או לשכונות החרדיות, במדינת תל-אביב לפחות, יש חופש בחירה. ובכל זאת, גם בשינקין קשה לטעון שהגענו לארץ המובטחת.

מושג הפמיניזם, לפחות עבור ההדיוט, נראה כמו דבר מיושן. אבל האם זה נכון? תחשבו על הסיטואציות הבאות: כמה נשים מצויות בצד הלא נכון של הויכוח על שכר הבכירים? כמה מועמדות, לעומת מועמדים, יש לכל תפקיד בכיר בחברה (ולא רק בשוק ההון) בניגוד ליחס בתפקידים זוטרים? כמה נשים מנהלות לבד את תיק ההשקעות שלהן?

בדיוק בשבוע שעבר שאלו אותי איזה אחוז מלקוחות המסחר העצמאי (לקוחות המנהלים בעצמם את תיק ההשקעות שלהם) הן נשים. ניחשתי שכ – 30%, אבל כשביררתי לעומק את המספרים גיליתי שהיחס הוא פחות מ- 10%. כמה נשים מוכנות בכלל לחשוב על עתידן הפיננסי? תחשבו, למשל, מהי ההסתברות שתכנסו להרצאת העשרה בנושאים פיננסים במתנ"ס או במקום העבודה, לעומת ההסתברות שבני זוגכן או הקולגה שלכן לעבודה יעשה כך. ותחשבו על ההעצמה הגלומה בהבנת השיח הפיננסי, ולא רק בגלל הצורך הקיומי שעשוי להתעורר לדוגמא בגיל 50 או 60, אם מסיבה כלשהי התא המשפחתי מתפרק. נראה שבכל זאת יש כאן, עדיין, בעיה.

ארכיטקטורה של בחירות ומגדר

מיקום פינת הקפה במשרד, רוחב המסדרונות, סידור הישיבה, סידור המזון בקפיטריה, סידור המדפים בסופרמרקט  - ברור לנו שכל הגורמים הללו מכריעים על זרימת המידע והינם בעלי השפעה דרמטית על מה שאנחנו קונות ומה אנחנו אוכלות. מכיוון שהמכנה המשותף למקומות שהזכרתי הינו הארגון המרחבי, התחום הזה זכה לכותרת "ארכיטקטורה של בחירות". הארכיטקטורה איננה חייבת לבוא לידי ביטוי מבני פיזי. היא יכולה להתבסס על ארגון בזמן, או על ארגון זרימת המידע.

קחו כדוגמה את העובדה שהתשובות שלנו לשאלות מאוד אישיות ועמוקות משתנות כתוצאה מארגון שונה של הסיטואציה שבה נשאלת השאלה. לדוגמא, אפילו התשובה שלנו לשאלה מאוד אישית כמו "מה ההסתברות שנתגרש" או  "מה ההסתברות שנתחתן עם בן\בת הזוג שלנו". מחקרים הראו שהתשובה  משתנה, אם רגע לפני כן התבקשנו למנות 3 תכונות שאנו אוהבים\אוהבות בבן\בת הזוג, לעומת סיטואציה בה נתבקשנו למנות 10 תכונות כאלה. מכיוון שיותר קל לנו לחשוב על 3 תכונות, ברור לנו שהאהבה שורה במעוננו. לעומת זאת, על 10 תכונות כבר הרבה יותר קשה לחשוב, ובייחוד אם רוצים תכונות משמעותיות. התוצאה הייתה שמי שהתבקש/ה לדרג 3 תכונות, העריכ/ה את סיכוייו/ה להתחתן כגבוהים יותר, ו\או את סיכוייה להתגרש כנמוכים יותר.

עכשיו בואו נחזור לסוגיה המגדרית. תחשבו על המסרים העוברים לילדים ולילדות שלכם. החל במסר הגלום בשפה העברית: בפניה לקהל מעורב הפניה היא לגברים, מתי ועל מה בנים מקבלים משוב חיוב,י ומתי ועל מה בנות מקבלות משוב חיובי. ממי אנחנו מצפות לעזור בבית, למי אנחנו מעירות יותר ומחמיאות יותר על הלבוש והמראה, על הצלחה בספורט, ומה אנחנו קונות לילדים כמתנת יום הולדת (בגד, קישוט לחדר, ספר, לגו, משחק מחשב)?

הנושא הזה מתעורר גם באפקט פיגמליון על נגזרותיו; עד כמה המשפט "בנות ממילא לא טובות בחשבון" משפיע על כך שבנות ממילא לא כל כך טובות בחשבון; תבדקו מה ההטייה המגדרית במבחנים בכיתה א'-ו', ומה ההטייה המגדרית במבחנים ובמקצועות הליבה בתיכון. כנראה שהמחשבה ש"מקסימום גם אם היא לא תמצא עבודה, טובה יש לה סיכוי למצוא בעל טוב שיפרנס אותה" נמצאת שם. וגם אם לא אצל ההורים, אזי אצל המורות, החברות ובודאי שבטלוויזיה. עד כמה העובדה שהמורות בתיכון הן (וסליחה על ההכללה הגסה) המשכורת השנייה בבית - והן בחרו בהוראה כמשרה שתאפשר להן בראש וראשונה להיות אמהות טובות יותר, משפיעה על המסרים שהן מעבירות לתלמידים ולתלמידות – עד כמה היא משפיעה על הבחירות שאותם/ן תלמידים/תלמידות עושים/ות.

כמו שהבקשה למנות 3 תכונות לעומת 10 תכונות מטה את תשובתנו ביחס לאהבת בן\בת הזוג, כך הציפייה החברתית שבנות תצטיינה במקצועות הומאניים ושתמצאנה פרנסה שתאפשר להן לגדל ולחנך את הילדים, משפיעה על היחס היומיומי שלנו לפיננסים. הרי ממילא מישהוא אחר יפרנס וידאג לכסף, אז למה להתאמץ גם על זה.

מה לא בסדר ביום האישה הבינלאומי

מרבית הכנסים המתנהלים ביום זה, כבכל יום בינלאומי אחר, מתמקדים בלגרום לנו לצרכנות מוגברת. ובדיוק מסיבה זו קשה לבוא בטענות למי שמארגן יום wellbeing או אירוע המתמקד באופנה, בספא, אוכל ושאר שירותים שנשים צורכות. יחד עם זאת, היה מקום לצפות שיהיה מי שיצליח לקחת את היום הזה גם למקום אחר.

קחו למשל את כנס נשים ועסקים שדה מרקר מארגן זו השנה החמישית. ראשית, חייבים לפרגן שמגאזין דה מרקר עושה משהו, ועושה זאת בהתמדה ראויה להערכה. ובכל זאת - יש מקום לביקורת. איך אפשר לצפות שהשיח יוביל למקום טוב יותר, כשבפאנל "איפה כולן" יושבות נשים שלכאורה שברו את תקרת הזכוכית, נשים שעל אף שהגיעו לתפקידים בכירים - לפחות 50% מהן מכהנות בתפקידים שנחשבים "נשיים". גם היום, עדיין, אין אף אחת בפאנל העוסקת בתחום שהוא מפתיע או חריג. מה שיותר מטריד זה שאין אף אחת בפאנל שהיא אשת חינוך, סוציולוגית, פסיכולוגית תעסוקתית או בעלת תפקיד אחר העשוי לתת תשובה טובה לשאלה "איפה כולן", או מה צריך לעשות אחרת בכדי שנשים בדרגת סמנכ"ל או מנכ"ל יפסיקו להיות קוריוז. עוד פאנל שמעלה אכזבה - ביזמות ופיתוח עסקי; בהחלט נושא ראוי, אבל כמעט כל היזמיות הנבחרות הינן שוב מתחומים נשיים: אופנה, מזון, תקשורת, אולי קרן אור אחת נצנצה שם, שגלומה ביזמית של חברת ההי טק "ראזוס".

כל עוד כנסים שכאלו יעסקו בארכיטקטורה המובילה אותנו לחברה שבה נשים מצליחות הן קוריוז בלבד -  כל עוד יש עפרה שטראוס אחת, וכל עוד יש ייצוגיות נמוכה דרמטית מ -50% בעמדות ניהול. כל עוד אלה קורים, אנחנו נישאר במצב בו מעט מאוד נשים יודעות לכלכל ולנהל את מצבן הפיננסי, והרבה מאוד נשים הנשארות תלויות בבן זוגן ומשפחתן.

אלה אלקלעי היא סמנכ"ל פיתוח עסקי בבית ההשקעות IBI.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה