סמירה

בהצגה "סמירה" שתעלה ב"פסטיבל אישה" מגלמת השחקנית ענת ברזילי את דמותה של מחבלת מתאבדת. אורית אגמי פגשה אותה לראיון אישי

07/03/2011
אורית בראון אגמי קבלו עדכונים מאורית
  • RSS
» ענת ברזילי כסמירה. צילום: יח"צ

ענת ברזילי מעלה הצגה שהגיבורה שלה היא מחבלת מתאבדת. יש בכך העזה גדולה.  בפייסבוק מתחולל ויכוח נוקב בנושא. יש המזדעזעים מעצם הנושא וטוענים שאין לעסוק בו. לטובת הטור הזה הייתי בחזרה הגנראלית של ההצגה "סמירה".  בהחלט מומלץ ללכת ולראות את ההצגה בפסיטיבל אישה הקרוב בחולון. את המחזה כתבה ברזילי והיא גם השחקנית היחידה על הבמה. המשחק שלה מלווה בשחקני חיזוק רבים בקטעי וידאו על מסך גדול, כאשר את החקירה של סמירה מנהלים קולות סמכותיים המלווים בצילומי וידאו של החוקרים אותה.

הכל נשאר במשפחה

הסיפור שטוותה ברזילי, נשען על תחקיר שעשתה בשיתוף  אביה אברהם ברזילי - מזרחן ולשעבר איש מוסד ובן דוד של אביה יעקב ברזילי, שהיה חוקר בשב"כ ומומחה למכונת אמת. השניים סיפקו לה רקע נרחב לגבי האופן בו נחקרים אנשים כמו סמירה שנתפסים על חם בזירת פיגוע. המחזה בנוי כסיפור מתח ובו נחקרים עדי ראייה וכן מי שמקורב לסמירה וסמירה עצמה, במטרה לפצח תעלומה: למה היא עשתה את זה. במהלך חקירתה נחשפת סמירה לחקירות של קרובי משפחתה ומכריה והיא יחד עם החוקרים, מבינה בהדרגה את עצמה ומדוע בכלל הלכה למשימת ההתאבדות הזו. סמירה מגלה שהיא לבד, אף אחד לא לצידה. לא אלה ששלחו אותה, לא בעלה שהיכה אותה וגם לא בתה שגילתה לאחיה סוד שגרם להם לארגן לה את משימת ההתאבדות. בתום החקירה היא חווה את כאב בדידותה. אישה נטושה מול אלוהיה. הפיגוע עצמו אינו מעסיק אותה. גם לא הילדה שנפגעה בו. היא מנותקת רגשית מהמעשה שביצעה ומהקורבן התמים שנפגע כתוצאה מכך. סמירה מחוברת רק לקורבניות שלה ולחייה האומללים וחסרי הפשר.

הורידו לי את הבטחון בכתיבה

ביום שלאחר החזרה הגנראלית, נפגשתי עם היוצרת ענת ברזילי. סמירה של ליל אמש, הערבייה האותנטית והמשכנעת בת החמישים, שהיתה מכוסה מכף רגל ועד ראש, הפכה לענת, תל אביבית יפה ואנרגטית בת בלי גיל, מחזאית, שחקנית, מורה למשחק ואשת עסקים. לזה נוסיף שהיא נשואה 25 שנה ואמא לשני בנים בוגרים.

איך הגעת לכתיבה?

"אני מאוד אוהבת לכתוב. בבית ספר התקשיתי. המורות לחיבור הורידו לי את הביטחון בעניין הזה. היו להן חוקים נוקשים איך כותבים. אני לא אדם של חוקים אז זה תקע אותי. הכתיבה שלי היא לא כתיבת מילים אלא כתיבת סיפור. הסיפור מוביל אותי. אני טובה בדיאלוגים. כותבת כשחקנית את הסצינות. במהלך הכתיבה אני מרגישה שהסצינות כותבות את עצמן. מי שעודדה אותי לכתיבה והציבה בפניי אתגר גדול היא ציפי פינס. נפגשנו והיא ביקשה שאכתוב לה מחזה. כך נולד המחזה "ילדות גדולות". היא עודדה אותי לכתיבה והציעה לי טכניקה על פיה קודם שיהיה ברור לי מה הסיפור וממנו אמשיך לכתיבה. זה מה שאני עושה עד היום. יש לי את הסיפור בראש, אני מחלקת אותו לסצינות ואז אני כותבת. כך היה עם סמירה. כתבתי את סיפור החיים של סמירה ואז הפכתי הכל לחקירה. במהלך הכתיבה ליוו אותי אבי ובן הדוד שלו שענו לי על כל שאלה הנוגעת לחקירות של עצירים פלשתינאים וכן על שאלות הנוגעות לדת האסלאם"

המנכ"ל של בית הספר למשחק של ענת ברזילי, שהוא גם המפיק של ההצגה סמירה הוא רון זמיר, בעלה של ענת. זמיר חבר בעמותת התיאטרון הפתוח ליוצרים עצמאיים שתמכו בהצגה.

מסתדרים יחד בעבודה?

"רון הפוך ממני. הוא הביצועיסט. כשאני מדליקה אותו על פרוייקט הוא נשאב כולו פנימה. הוא המאורגן והמסודר. אני לא מסוגלת למלא טופס, ובכלל לעסוק במינהלות. את זה רון עושה. אנחנו רבים המון אבל יש פירות. הוא למעשה זה שמנהל את בית הספר ואת הפעילות שלו. הוא המנכ"ל ואני הבעלים"

בעלך עובד אצלך?

"(מהרהרת) לא חשבתי על זה ככה, אבל כן. זה בסדר גמור מבחינתו. הוא נטול אגו ופמיניסט מושבע."

איזה טיפוס את?

"אני בן אדם הכי חרוץ והכי עצלן יחד. אם אני אוהבת משהו אני אעשה עוד ועוד. אשתקע בחזרות אינסופיות. מצד שני אני מבולגנת, אוהבת לשבת ולבהות בלי לעשות כלום. זה אחד העיסוקים החביבים עליי. בהייה סתם".

שילוב לא פשוט משחק, בימוי, כתיבה והוראה עם אימהות

"מצד אחד קשה לגדל ילדים עם קריירה תובענית, מצד שני, אנשים בעבודות יותר שגרתיות עסוקים מבוקר עד ערב ולי היו המון שעות פנויות של שעות איכות. התקופות הקשות היו כשעבדתי בתיאטרון הרפרטוארי, הייתי קמה מוקדם וחוזרת מאוחר ובעלי הוא זה שהשכיב אותם לישון. עכשיו אני עושה יותר סלקציה. גיליתי איך זה לאכול יחד בימי שישי. הילדים הם הנאה צרופה. הם גדלו להיות בדיוק מה שרציתי שיהיו. זה אושר גדול"

והנישואים?

"אני אדם שכל חיי הם חרדה לספייס שלי. שנינו מאפשרים זה לזו המון ספייס. יש לי זמן לבילויים עם חברות, אני נוסעת לחו"ל לבד ויש לנו חשבונות בנק נפרדים. אני חושבת שהדור שלי יותר פמיניסטי מהבנות של היום. אצלינו היתה השפעה של המרד של שנות השישים שזלג לשנות השבעים והשמונים. היום הן יותר מרובעות".

ספרי על בית הספר שלך.

"הקמתי את בית הספר בסוף שנת 1999. היתה לי שותפה שאיתה היה מאבק כספי קשה בסופו בית הספר עבר אלי. "בית הספר למשחק ובידור - ענת ברזילי" מיועד לאנשים שרוצים לבחון אם הם מתאימים למקצוע המשחק. הוא מספק את הבסיס למשחק ותיאטרון במפגשים של פעם בשבוע. אנחנו מאפשרים להם הכרות מקצועית רצינית עם התחום והמון התנסות מעשית. מגיעים אלינו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. עשירים ועניים, דתיים וחילוניים, יהודים ומוסלמים - כולם חברים. בשנה השנייה עושים הפקות ואלה שרוצים להתנסות בזה יותר נרשמים לעוד שנה כזו. בהמשך יש קורסים של התמחויות. בין המורים אצלנו: שלום שמואלי, מאיר סוויסה, עינת וייצמן, אבי חדש, עוד מנסטר, קרן חרותי, ישיר גולן ואחרים. הלימוד כייפי ותומך באווירה חמה וביתית."

יום ה' | 10.3.11 | שעה: 20:30| במה 3 | תיאטרון חולון   | מחיר כרטיס: 30-40 ₪

יום ה' | 10.3.11 | שעה: 22:00| במה 3 | תיאטרון חולון   | מחיר כרטיס 30-40 ₪

משך ההצגה: 60 דקות

מחזה של ענת ברזילי
בימוי:
אלינור אגם
ייעוץ ותחקיר:
יעקב ברזילי, מומחה חקירות בכיר שב"כ בדימוס, אברהם ברזילי, מזרחן ומרצה לתולדות האסלאם, בכיר "מוסד" בדימוס
הפקה:
עמותת התיאטרון הפתוח
מוסיקה:
גון הלוי
צילום ועריכת וידאו:
אנדריי פטרוקוב
בימוי וידאו:
מיכאל יוחאי
תאורה:
גיא גלילי
שחקנית במה
:
ענת ברזילי
שחקני וידאו:
גאולה נוני, באסם בירומי, הילה שחף, גסאן אשקר, מוחמד נעמה, בוריס שיף, מוחמד נעמה, איציק גרבר, רומי אנגל, אשרף מנצור, קרן חרותי

>> לאתר פסטיבל אישה בתיאטרון חולון

>> מתוך הבלוג של אורית אגמי
צילומים: יח"צ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • Anat Agami 07/03/2011

    יפה , אין לי בעיה עם נושא המחזה , מסקרן לדעת איך פועלת אותה שנאה תהומית מעוותת המביאה אנשים לפגוע בעצמם ובאחרים .
    כבוד לענת כבוד לאורית .

  • תמונה אישית אורית אגמי 07/03/2011

    ענתוש שווה ללכת!!

  • תמונה אישית דני IAI 07/03/2011

    זו אפילו לא שנאה, זו סתם מערבולת של יצרים פסולים, חסרי עכבות מוסריות ונחותי אינטיליגנציה רגשית. מחזק אצלי את התחושה שהחמאס ודומיו הגיעו לשפלות מוסרית שרק לנאצים היתה גרועה ממנה. אין להם כפרה. שליחת נשים והסכמה של נשים לבצע מעשים מתועבים כאלה רק מדגישה את נחיתותם כקבוצה אנושית. אל לנו לקחת אחריות על הדרדרותם של אנשים כאלה, זה הכל מבית היוצר שלהם. אני מעריך את ההתמודדות של ברזילי עם מאטריה כל כך טעונה ולומד הרבה מהמסקנה של הכותבת – “סמירה מחוברת רק לקורבניות שלה ולחייה האומללים וחסרי הפשר”.

  • Orit Agami 07/03/2011

    דני אתה קופץ למסקנות מבלי לראות את ההצגה. מחבלים מתאבים, יפאנים קמיקזות, נאצים – כל אלה היו בני אדם שאיבדו צלם אנוש. אבל הם בני אדם! מי שאומר מפלצות וחיות בורח מההתמודדות שענת ברזילי לקחה על עצמה באומץ רב. זו חכמה קטנה להזדהות עם קורבן וחוכמה הרבה יותר גדולה לפקוח עיניים ולראות מדוע התוקפן נעשה תוקפן. אין זה זה אומר לא לשפוט אנשים שתוקפים חפים מפשע, אין זה אומר לא להעניש את התוקפן. בהחלט כן. אבל להבין את הדינמיקה זו חכם מאוד. רצוי. בהצגה הזו סמירה מוצאת לחקירות מהצינוק. החוקרים והמערכת לא מרחמים עליה. אבל הצופה, הצופה אחרי שלומד את חייה מבין איך הגיעה למה שהגיעה מבין. הוא לא סולח אבל בהחלט מבין. במחזה זה סמירה איננה לאומנית ובכלל לא מעניין אותה הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. שטפו לה את הראש בשטויות ואז היא פעלה

  • חגית גרובגלס 11/03/2011

    לי אין ספק שחשוב לטפל בנושא הכאוב ביותר הזה – ולטפל בו באמצעות אמנות, באמצעות תיאטרון, זה אפילו יותר טוב. כל הכבוד לענת ברזילי שהיה לה האומץ להתמודד עם נושא כל כך כואב וקשה, וטוב לקרוא ולדעת על כך.

  • תמונה אישית אורית אגמי 11/03/2011

    חכית מסכימה – אין נושא שלא ניתן לעסוק בו. אומנות היא אולי הדרך החכמה והרגישה ביותר לעסוק בנושאים טעונים.

  • אתרים כותבים על ההצגה סמירה | בלוג בית הספר למשחק ובידור – ענת ברזילי 13/10/2011

    [...] סמירה מאת ובהופעתה של ענת ברזילי זמיר לחץ [...]

בחזרה למעלה