גזענות בניחוח חלב אם

דווקא שם, ברגעים הקשים כשחיכיתי שבנותיי יתאוששו ואוכל כבר לקחת אותן הביתה, חשבתי על כך שבתי החולים הם המקום היחיד בארץ שמאפשר איזשהו סוג של דו-קיום שקט ובלתי-אמצעי

06/04/2016
קסניה סבטלובה קבלו עדכונים מקסניה
  • RSS

ח''כ קסניה סבטלובה (צילום: דוברות הכנסת)

בדיחה ידועה ונוקבת מספרת על אדם שהעיד על עצמו שהוא שונא יהודים ורוכבי אופניים ועל הבריות שתמיד שאלו אותו מדוע הוא שונא את רוכבי האופניים. הסיפור הקטן הזה מספר את סיפור הגזענות כולה. סיפור בנאלי. נדוש ויחד עם זאת נורא כל כך. בנקודת זמן מסוימת החושים הופכים לקהים כל כך בעקבות גילויי הגזענות הרבים כל כך עד שגם הסובבים כבר לא שמים לב לתופעה.

זה בדיוק מה שקרה עכשיו עם הסיפור של משפחת סמוטריץ׳ שנמנעת מלחלוק איזשהו מרחב עם ערבים וערביות, בין אם זה מרחב פוליטי או מרחב בחדר הלידה. אלה שהחליטו להגן על המשפחה הגזענית נימקו את דבריה של אשתו של הח״כ מהבית היהודי וטענו שלכל יולדת יש זכות ללידה משלה ולמרחב משלה כאשר הם בעצם שוכחים שמדובר במערכת הבריאות הציבורית! ובמערכת החינוך הציבורית אפשר לבחור דברים מסוימים ודברים אחרים לא כל כך. אי אפשר לבקש שלא ללדת ליד לסביות, או נשים עם שיער ג׳ינג׳י או ערביות, כי גם הן אזרחיות מלאות, לא אזרחיות סוג ב. באותה נימה אי אפשר לומר לפקידה בביטוח לאומי ״לא רוצה שתשרתי אותי כי את רוסיה״ או לשומר בכניסה לבית חולים ״אל תיגע בתיק שלי כי אתה אתיופי״. אי אפשר להכריח אנשים לא להיות גזענים - אבל בהחלט אפשר להעניש אותם על התנהגות גזענית או דיבור גזעני ופוגע ולכל הפחות לחשוף את הדעות האלה, במיוחד כשמדובר במקבלי החלטות ונבחרי הציבור.

להבדיל מאשתו של סמוטריץ', רק פעם אחת ילדתי ומצד שני, בגלל סיבוכים ובגלל שהתאומות שלי נולדו פגות, נשארתי בבית החולים חודש שלם. אושפזתי ביולדות ב בבית החולים הדסה הר הצופים (כמה מאנשי הצוות כינו את בית החולים בשם הדסה עיסאוויה בשל הקרבה לשכונה ערבית השוכנת בקרבה מידית לבית החולים). במהלך חודש השכנות שלי התחלפו עשרות פעמים. היינו שלוש בחדר, והספקתי להכיר ערביות. חרדיות, אשכנזיות, מזרחיות, רוסיות ואתיופיות. כולן היו סחוטות, מרוטות עצבים וחלשות. ליולדות ב מגיעים בדרך כלל עם סיבוכים, ולא פעם שמעתי התייפחות או בכי חרישי באישון לילה. לפעמים הבכי היה שלי. לכולנו הפריע כאשר המבקרים התעכבו יותר מדי - כי למרות השמחה יותר מכל דבר רצינו לישון ולנוח, האחות שבאה להוציא את ה״מתעכבים״ היתה חסרת פשרות - לא נכנסים יותר מ-4 בני אדם וברגע ששעות הביקור מסתיימות - יוצאים מהחדר. לא זכורות לי שום חאפלות, וליולדות ערביות לא הגיעו יותר מבקרים מאשר לחרדיות, מזרחיות או מתנחלות. לרוב הייתי כל כך מותשת שלא היה לי כוח לדבר ולתקשר עם שכנותי, אך דווקא בפגיה (התאומות שלי נולדו בחודש שביעי) אני זוכרת המון חיוכים מעודדים, לחיצות ידיים וטפיחות ידידותיות, שירה חרישית לתינוקות הקטנטנים השוכנים באינקובטורים ביידיש, ערבית, עברית ורוסית. אני זוכרת שדווקא שם, ברגעים הקשים מנשוא כשחיכיתי שבנותיי יתאוששו ואוכל כבר לקחת אותן הביתה, חשבתי על כך שבתי החולים הם המקום היחיד בארץ שמאפשר איזשהו סוג של דו-קיום שקט ובלתי-אמצעי. אבא חרדי שמעשן במסדרון עם אבא ערבי. אמא עולה מצרפת שלא מפסיקה לבכות למראה הפג הקטן שלה שנולד עם מום לב ומסתכלת בתקווה ברופא הערבי שאמור לנתח את הרך הנולד. אני, שמספרת לחברתי לחדר, מזרח ירושלמית מעיר עתיקה שאת הגלביה הרחבה (הבגד היחיד שעלה עליי אז) הבאתי ממסע העיתונאי שלי בבחריין ושתינו צוחקות על כך שהכל בעצם נתפר בסין. חברה קרובה שלי, אחות שמצביעה רק ליכוד וחבריי הטובים, שני אחים מוסמכים ששמם ג׳יהאד ונידאל (ג׳יהאד ומאבק).

עתה בדו-קיום השקט והיפה הזה כעת מנסה לפגוע משפחת סמוטריץ'. מאחורי המשפחה יש צבא של מאמינים ומצדיקים דוגמת הרב לבנון שאף הגדיל ואמר שהיה רוצה להקים בין שני העמים חיץ. אני מקווה שהחברה הישראלית, על כל בעיותיה תהיה חזקה יותר מהרוח הגזענית והרעה הזאת שנושבת דווקא מכיוון אותם אנשים שמתיימרים לדבר בשמה של היהדות. כל מי שמתנגד ומתנגדת לרוח הזאת צריכים וצריכות להתעורר, להתאחד ולשלב ידיים: בעד חיים, נגד גזענות.

.

** הכותבת היא  ח"כ מטעם "המחנה הציוני", מומחית למזרח תיכון ואיסלאם. חברה בועדות החו"ב (מ"מ) והעליה.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה