"שירה רוט היא אני, רק שהיא מתה ונשארתי בחיים"

המוות המפתיע של המטיילת שירה רוט בפרו החזיר את העיתונאית בילי בסרגליק לרגעי האימה שחוותה בעצמה על הר גבוה כאשר כל מערכות גופה קרסו. "שירה רוט היא אני, רק שהיא מתה ואני נשארתי בחיים"

06/04/2016
בילי בסרגליק קבלו עדכונים מבילי
  • RSS

לפני כמה ימים בחורה צעירה שכל העתיד היה לפניה, שירה רוט בת ה- 20, נהרגה בפרו במסגרת טיול באזור וואראז. כאשר היא לא הרגישה טוב הוחלט לקחת אוטובוס ללימה לראות רופא. במהלך הנסיעה רוט הלכה לישון וכבר לא התעוררה. חבריה ניסו להעיר אותה אבל ללא הצלחה. היא הייתה כבר קרה וללא רוח חיים. מדובר בטרגדיה איומה ומפתיעה שהשאירה את בני משפחתה המומים וכואבים. כאשר העיתונאית בילי בסרגליק נתקלה בידיעה על מותה היא נזכרה בסיפור האישי והטראומטי שלה מהעבר,כאשר טיפסה על הר גבוה וסבלה מקריסת מערכות. בניגוד לרוט, היא שרדה ושיתפה את כל מה שחוותה אז, גם כדי להזהיר את כל מי שמתכננת לטפס על הרים גבוהים ולא מודעת לכל הסיכונים.

שירה רוט

הנה הפוסט המרגש, כפי שהעלתה בפייסבוק האישי:

שירה רוט היא אני, רק שהיא מתה ואני נשארתי בחיים...
"אמא", כתבה שירה רוט "אני בקריסת מערכות טוטלית, אני מרגישה שאני עומדת למות". הוואטס אפ הזה משירה רוט ז"ל לאמא שלה מלפני כמה ימים, רגעים לפני שקרסה באוטובוס בעת שנתה, אחרי טיפוס בגובה רב, כשהיא במהלך הטיול בפרו, כתוצאה ממחלת גבהים, צמרר אותי כשראיתי את הצילום שלו בפרסומים.

לא רק בשל הסיפור הטרגי אלא כי זה החזיר אותי לאז, אלי, לקריסת המערכות שלי, כתוצאה מטיפוס בגובה רב ומחלת גבהים בעקבותיה, שהסתננה אלי ושלא ידעתי אודותיה, כשטיפסתי את ההימלאיה לפני כמה שנים, והייתי באושר רב, שמחה בקיום, בחופש המוחלט, מראות משגעים מול עיני וחוויות מדהימות בעוצמתן.
אבל מחלת הגבהים, שנולדת רק כשאנחנו בגובה רב ועוברת כשיורדים ממנו, כה קשה וכאבה בגוף שלי, ורק כי הייתי בגובה רב ולא שום סיבה אחרת, כשאני בסוף העולם, במקום שאין אנשים או עזרה, רק בן זוגי דאז ואני, מטפסים והולכים בנפל, במטרה ספציפית באותו רגע, לא רק לטייל ולחוות עולם אלא גם להגיע לטופ.

הגוף שלי סימן לי אז שמשהו לא בסדר. שבועיים קודם, בהרי נפל, בגובה הרבה יותר נמוך אבל כנראה גבוה מספיק עבורי, חליתי. שכבתי בכפר בהרים, חשבתי שזו שפעת. קר, שלג, חורף, נראה לי הגיוני. לא חשבתי שגובה רב ואני לא מתחברים. אחרי שהגוף התרגל לגובה, ואחרי שבוע וחצי של חולי קשה כדמוי שפעת, החלמתי או לפחות כך חשבתי.

ברק, רצה שנטפס עד הטופ, הבטן שלי אמרה לי לא, אבל לא רציתי לאכזב את ברק וכן חשבתי שיהיה אולי לא קל אבל אני אתגבר. אני חזקה, אני יכולה, ודחקתי לפינה את תחושות הבטן והפחד שבפירוש, אני זוכרת, אמרו לי לא.
אז עלינו, המשכנו לטפס בהרים הגבוהים. טעות חיי. באמצע הדרך, בגובה רב, כשאין אף אחד בסביבה והמרחק לכפר הקרוב למעלה הוא שעה וחצי הליכה ולמטה שעה, קרסתי. הכחלתי, לא נשמתי. אוויר לא עבר לי לריאות.
בכוחות אחרונים, ובהבנה, שאין מי שיציל אותי, רק אני אותי, עמלתי על לנשום ובחצי זחילה והליכה אטית, פסענו לכפר הקרוב יחסית, למעלה! שוב טעות.

בבית הראשון של הכפר, בטיבט, בכפר עם האנשים הכי הזויים ומוזרים שראיתי בחיי, וראיתי כמה הזויים במהלך השיטוט בעולם, קרסתי על המזרן שעמד בחוץ ונעלמתי ל 24 שעות. אחרי 24 שעות באורח פלא התעוררתי אחרי שניערו אותי חזק, וברק מצא לנו אשה שהסכימה להלין אותנו עד שאתאושש. היא שיכנה אותנו עם הפרה והעז, שם במשך כמה ימים כמעט עליתי לשמים. הזיתי עם חום גבוה, כל הגוף שלי כאב ולא יכולתי לזוז. המחשבה על לסיים את חיי שם בין הפרה לעז לא הסתדרה לי כלל.
אחרי כמה ימים, חשתי מעט טוב יותר, והאסימון נפל, כנראה אני סובלת ממחלת גבהים. סוף סוף, ובצעידה אטית הלכנו שעתיים שנדמו כנצח, לכפר למטה.

נס התרחש כאשר נגלה לנו שהצבא הנפלי עושה את הטרק הזה, ועימם הרופא הצבאי הבכיר ביותר. הוא בדק אותי, הוא היה נרעש, ומיד הציע להטיס אותי לקטמנדו, ואמר: את עמדת למות! יש לך מחלת גבהים. לא עלה בדעתך?
לא ידעתי איך מרגיש רגע לפני המוות או מחלת גבהים לפני, אבל כן, אמרתי לו, חשתי הכי רע שחשתי בחיי, במיוחד ברגע בו לא עבר לי אוויר לריאות. אבל הבנתי אז שזהו, לא, לא עלה בדעתי, רק בסוף זה עלה, אבל כבר היה מאוחר מידי.
הבטן כבר ידעה, אך הראש התעקש להמשיך, והרצון לא לאכזב את ברק שחלם על לנגוע בטופ.

שכבתי בכפר לנוח מספר ימים. ברק לא ויתר ועלה לבדו, הגיע לטופ, ואחרי חזר. המשימה שלו הושלמה מבחינתו.
לבסוף, אט אט, גופי התרגל לגובה, והכדורים שנתן לי הרופא גם הם עשו את שלהם, וסירבתי כבר לטוס. הלכנו עוד קילומטרים רבים, אט אט, ובהנאה ובהרגשה בריאה למטה, לסיום הסיבוב. הכל עבר כאילו לא היה דבר.

כאשר אני קוראת היום על שירה רוט (ועל זה שעוד לא מחזירים גופתה), זה מעביר בי צמרמורת ועצבות. המחשבה שהגוף שלה קרס והיא לא צלחה.... אני נזכרת כמה כוחות נפשיים נדרשו ממני להישאר אז בחיים. המחשבה שאמות שם בסוף העולם ויחידת 669 יחלצו את גופתי, החדירה בי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, ההישארות ערה, וההליכה למטה אט אט, כנראה גם הם תרמו.
שירה יקרה, אינני מכירה אותך ולעולם כבר לא אכיר אבל אני מבינה מה הרגשת ברגעייך האחרונים. אני שולחת חיבוק למשפחתך.

והחשוב כאן, שימו לב, אם אתם עולים לגובה רב, מטפסים באיזה סוף עולם או אולי ילדכם, שימו לב טוב לזאת, זה משהו שאנחנו לא יודעים לפני אבל אם יש סימנים של חום, כאבי גוף, דמוי שפעת ותחושת הבטן שלכם אומרת שלא, אז אל תתעלמו, אל תעלו. זה יכול להיות הטיפוס האחרון שלכם.
מאז למדתי, שכשהבטן שלי אומרת שמשהו הוא מסוכן לי, אני לא הולכת על זה. נקודה.
יהי זכרה של שירה ברוך.
שירה רוט על הר

צילום של שירה רוט: פייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה