''עשר דקות'' / פרק 1

לאחר שבעלה עזב אותה, העבודה שאהבה כל כך ניתנה למישהי אחרת והיה עליה גם לעזוב את הבית בו גדלה, הרגישה הסופרת קיארה גמברלה שבגיל 36 אין לה מה להפסיד. אנחנו מחלקות עותקים של הספר, אז אל תפספסו!

31/03/2016
יסמין לוי קבלו עדכונים מיסמין
  • RSS

לאחר שבעלה עזב אותה, העבודה שאהבה כל כך ניתנה למישהי אחרת והיה עליה גם לעזוב את הבית בו גדלה, הרגישה הסופרת קיארה גמברלה שבגיל 36 אין לה מה להפסיד. בעצת הפסיכולוגית שלה, דוקטור ט', היא מחליטה לעשות משהו חדש מדי יום למשך עשר דקות: לרקוד היפ-הופ, להכין פנקייק, להקשיב לצרות של אמא שלה. דקה אחר דקה קיארה מגלה ששינויים אמנם מפחידים, אבל הכרחיים, והם אלה שעוזרים לה להתחבר מחדש לחיים. עשר דקות הוא רומן יפהפה ושובה לב שהופך את הזמן החולף מיריב לחבר ומפנה את המבט אל הכיוון הכי חשוב: קדימה. 

הרומן הראשון של סופרת זו פורסם כשהיתה בת 19. ספרה הקודם, "האורות בבתים של אחרים", ראה אור בהוצאת כתר.

בחורה על ענן

רוצות את הספר? אנחנו מחלקות עותקים! מלאו את הפרטים שלכן בטופס למטה

פרק 1

מאז ומעולם התגוררתי באותו בית בכפר, בשערי רומא, בהתחלה עם הורי, אחר כך עם שותפים אחדים, ואחרי זה עם הגבר שיהפוך להיות בעלי. הייתי נשואה עשר שנים, שמונה מתוכן היה לי טור בשבועון, "ארוחות צהריים בימי ראשון", שהביא אותי במשך שבוע, מראשון עד ראשון, לאכול ארוחת צהריים עם משפחה הכי רגילה שאפשר או עם משפחה מגוחכת, מכל מקום משפחה שדומה אך ורק לעצמה, ולספר עליה.

            במשך תקופה של פחות משנה, מאוקטובר 2011 ועד ספטמבר 2012, עברנו לגור בעיר משום שבעלי עמד על כך, אחר כך הוא נסע לכתוב את עבודת המאסטר שלו בדבלין, ויום לפני שהיה אמור לחזור הוא צלצל אלי ואמר לי שלא, הוא לא חוזר, אבל כן, טוב לו, ושאם לא אשמע ממנו זמן מה שלא אדאג: להפך, יכול להיות שהוא גילה שדווקא טוב לו יותר בלעדי. בקיצור, הוא צריך להתרחק מהעבודה שלו ומהנישואים שלנו, ולחשוב. לבד. באירלנד.

            במקביל, עורך השבועון לא היה מתחשב כמוהו ובלי לומר לי מילה החליף את הטור שלי בטור "מכתבים מהלב" של אחת, טַניָה מֶלוֹדיָה, חביבת הקהל בעונה האחרונה של "האח הגדול".

            אבא שלי, אמא שלי, אחי וחברַי, שבשעה שהכול התמוטט סביבי ובתוכי, נותרו איתנים במקומם, ישנו אצלי לפי תור בתקופה הראשונה אחרי כל הדברים האלה, גררו אותי לקולנוע, לפארק, לקריוקי, לאצטדיון, לחופשה, לא נרתעו משיחות הטלפון הארוכות ונעדרות המילה "את/ה" (מה שלומך? על מה אתה חושב? מה את עושה? את בכלל מרשה לעצמך להתקיים, בינתיים?) ומלאות רק ב"אני" (אני כבר לא קיימת, רע לי, אני רוצה למות, מה אני אעשה עכשיו?) שהטרדתי אותם בהן.

            אבל האמת היא שברגע  שהסתיימה השיחה היו להם חיים לחזור אליהם.

היחידה שלא היו לה יותר חיים, הייתי אני.

במקומם נשארה מאסה חסרת צורה, מרופטת, פצועה, שהציר היחיד שסביבו היא יכלה להסתובב היה הבלבול.

לאחר שעבר רגע הכאב הבלתי נסבל, אפילו הוא לא נשאר כדי לארח לי לחברה.

הלכתי לישון, והמחשבה היחידה שלי לפני שנרדמתי היתה התקווה שלא אתעורר. ממילא את האהבה הגדולה שהייתי חייבת לחוות כבר חוויתי, את הרומנים הטובים ביותר שהייתי צריכה לכתוב כבר כתבתי, בטוח שלא אכתוב אחרים שבהם אוכל להתבטא בצורה עמוקה כל כך, משום שלא אחווה עוד שום דבר שייגע בי בצורה עמוקה כל כך, בֵּית ילדותי היה כבר מאחורַי ואתו כל הבטחה מעניינת לדברים טובים שעוד יבואו, "ואם כך, אם אין עוד על מה לכתוב, אם אין עוד מה לחוות, אם אין עוד משפחה שבכל שבוע לפחות תיתן לי את האשליה שהיא שלי, מה אני עושה פה, בעולם?" חזרתי ואמרתי בכל יום שני לפסיכולוגית שלי, הדוקטורית ט'.

            שיום אחד בדצמבר – בהשראת רוּדוֹלף שטַיינֶר ומתוך ייאוש ממני – בסוף אחת הפגישות שלנו, זרקה לי, חדה ומסתורית מעט, כיאה לה: "מתחשק לך לשחק משחק?"

            "..."

            "במשך חודש אחד, מרגע זה, למשך עשר דקות ביום תעשי משהו שמעולם לא עשית."

            "זאת אומרת?"

            "כל דבר. מספיק שלא עשית אותו מעולם במשך שלושים וחמש שנה."

            "כמעט שלושים ושש."

            "כמעט שלושים ושש. כל דבר. חדש."

            "במשך חודש."

            "כן."

            "עשר דקות."

            "עשר דקות."

            "אבל... את בטוחה שזה יעבוד?"

            "תלוי בך. משחקים הם לאנשים רציניים. אם תחליטי להתחיל במסע הזה, אסור לך לוותר אפילו על יום אחד."

            "ואחר כך?"

            "אחר כך מה?"

            "מה מרוויחים בסוף? אני אקבל את החיים שלי בחזרה?"

            "נדבר על זה בעוד חודש, קיארה. בינתיים תשחקי, תתחייבי ואל תרמי. להתראות."

            "להתראות."

            לא היה לי מה להפסיד: זאת בדיוק היתה הבעיה שלי.

            זאת היתה ההזדמנות לנסות.

            להתחיל את משחק עשר הדקות.

            הדפים הבאים הם היומן של אותו חודש.

3 בדצמבר, יום שני

זריחה 7.20 – שקיעה 16:40

לק ורוד-פוקסיה

הקליניקה של הפסיכולוגית ט' נמצאת במרכז רומא, צעדים ספורים מהבית שבעלי ואני עברנו אליו חודשיים וחצי לפני שיחת הטלפון שלו מדבלין.

            בין הקליניקה והבית נמצא מכון היופי איסלָה (אי), של כריסטינה וטיציאנָה, היחידות שמיד הכרתי ברובע הזה בעיר הזאת, עיר שתמיד הרגשתי שהיא עוינת משהו, ומאז שבעלי עזב, נהפכה לאיום קבוע.

            גדלתי ותמיד התגוררתי בוויקַרֶלו, אזור כפרי במרחק שעת נסיעה מרומא, המתנמנם ומשתעמם על שפת האגם.

            הייתי הרבה דברים שם בכפר: עצובה, שמחה, עם שיער עד הכתפיים, ארוך, קצר, עם חצבת, ברכיים מלוכלכות, היו לי סיוטים של גיל עשר, סודות עצומים של גיל חמש-עשרה, האכזבות של גיל עשרים, התדהמות של גיל עשרים וחמש, עשיתי שטויות של בני עשר, חמש-עשרה, עשרים ועשרים וחמש, בשעה שאמא שלי בישלה בבית, אבי יצא ונכנס ממנו, אחי נולד בו, טיילו שם חתול, כלב, עוד כלב, דייר משנה, עוד דייר משנה, ועוד אחד, התאהבתי, החזירו לי אהבה, אבל אחר כך לא, נעזבתי, אבל אחר כך לא, הייתי מעוצבנת, משועממת, נחשקת, אבודה, טיפשה, אישה.

            תמיד ובכל מצב מוגנת.

            מפני האלימות ומפני המציאות, אמרתי אני.

            מהאחריות להיות באמת בוגרת או לפחות קרובה לזה, אמרו האחרים: כל זמן שכדי להגיע לבית של ההורים שלך את צריכה בסך הכול לחצות גינת ירק, הכול הוא רק הטעיה, את מבינה את זה או לא?

            העובדה היא שלעולם לא הייתי הולכת משם, אלמלא נרקבו חוטי החשמל ואלמלא הבית שלי בוויקרלו לא תבע בכל מאודו שיפוץ כללי: זה ייקח זמן, היתה התשובה של הפועלים, זה ייקח הרבה זמן. אז למה שלא נשכור בית ברומא לשנתיים, ככה אם בסוף תשתכנעי שהחיים הרבה יותר טובים שם, כלומר רחוק מאמא ואבא לעומת מרחק של שלוש עגבניות, כלומר בתוך הדברים ולא מחוץ להם (אולי רק מפני שאני, במקום לנסוע שעתיים במכונית כדי להגיע למשרד ולחזור ממנו, אוכל להגיע אליו ברגל, ואת שלא נוהגת תוכלי להפסיק לחיות ברכבת), נוכל למכור את הבית בוויקרלו ונקנה בית בעיר? הציע בעלי.

            עניתי שבסדר: ממילא, אם נגזר עלי לגלות מוויקרלו, מבחינתי כל מקום היה אותו הדבר, העיקר שהוא יהיה אתי.

              אבל אחרי פחות משלושה חודשים הוא השאיר אותי לבד, בבית הארור הזה ברובע הארור הזה בעיר הארורה הזאת.

            אבל בעובדה שאיסלה באמת היה אי, בלב הרעש המיותר שרומא יודעת להשמיע עד שאת כבר לא יודעת מי את, ובעובדה שכריסטיאנה וטיציאנה לא התנהגו בחביבות השטחית, בגישה המנומסת אך הלא-אישית שבאופן זה או אחר העבודה במקומות האלה מחייבת, הבחנתי מיד.

            טיציאנה תמיד משועשעת, גם כשהיא רצינית, יש לה עיניים גדולות, פנים בתנועה, היא נראית כמו גיבורה של סרט מצויר ומצחיק, אבל כשאת לא שמה לב, דווקא בגלל שאת לא שמה לב, היא גורמת לך לחשוב על כל מה שלא עובד, על הסתירה האנושית, על אלוהים.

            כריסטינה היא הבעלים של מכון היופי, היא חיה משתיקות ארוכות, מבטים כהים ואינטליגנטיים, היא אוהבת לקרוא ולצלול, בים ובתוך עצמה.

            זאת היא שפותחת לי כשאני מצלצלת בפעמון, מיד לאחר שאני יוצאת מהפסיכולוגית.

            "יש לך חלון?" אני שואלת.

            "כמה זמן את צריכה?"

            "עשר דקות."

            כריסטינה וטיציאנה תמיד נוזפות בי על כך שאני אף פעם לא עושה הסרת שיער מוחלטת, עיסוי ניסיוני, בקיצור משהו שייתן לקוסמטיקאית את האפשרות להתבלט, סיפוק מעבר לזה שבהבאת הלקוחה למראה המהוגן הבסיסי ביותר.

            "אוקיי, בואי," אומרת כריסטינה.

            וברגע שאני מסבירה לה את משחק עשר הדקות, העיניים שלה מתמלאות בנצנוצים מסוכנים. היא מפשפשת באחת המגירות, שולפת את אוסף הלקים שלה. אני מפחדת.

            היא בוחרת ורוד-פוקסיה. עם נצנצים.

            אני מפחדת עוד יותר.

            "אבל לא על הידיים."

            "דווקא כן," היא עונה. "על הידיים ועל הרגליים. אולי זה ייקח קצת יותר מעשר דקות, אבל זאת לא בעיה, נכון? תורידי את הנעליים ושבי."

            אני חולצת את הנעליים ויושבת.

            צבע הלק היחיד שאי פעם שקלתי למרוח הוא שחור, וגם זה בהסתייגות.

כי בגלל שאת כותבת ספרים את לא רוצה שיחשבו שאת איזו דודה מפרפרת שמספרת סיפורים כדי להבין את עצמה, אלא את רוצה את האישור להיות האינטלקטואלית המחמירה והעסוקה בעלת הארשת החולנית, הרצינית והחיוורת, זה מה שאמרו לי תמיד כריסטיאנה וטיציאנה.

כי הצבעים מלאי החיים, ככל שהם מלהיבים יותר, נדמה שהם נותנים למציאות שכל כך מפחידה אותי את הסמכות להתקדם, אמרתי תמיד אני.

כי אבא שלך רצה בן בכור ואת לא רצית לאכזב אותו עד הסוף, אמר בעלי.

כריסטינה מתחילה למרוח לי בסיס שקוף על הציפורניים ברגליים.

"ולמה זה טוב, המשחק הזה של העשר דקות?" היא שואלת.

"אה, הפסיכולוגית לא הסבירה לי. אני חושבת שזה טוב בעיקר בשביל לאמץ לי את הראש, למלא את הריק ולעשות סדר בבלבול שאני נמצאת בתוכו בִּמקום בחיים."

"הריק והבלבול עדיין יותר טובים מבעלך לשעבר."

כריסטינה לא היתה מעולם תומכת נלהבת בנישואים שלי. "מהפעם הראשונה שבאת הנה ורבת אתו דרך האסמסים, אבל לא ידעת להסביר אפילו למה, היה ברור שהסיפור שלכם לא יכול להימשך."

עוד לא מצאתי את האומץ לגלות לכריסטינה שמאז סוף הקיץ בעלי, בדרכו שלו, מנסה להתקרב מחדש.

הוא חזר סוף סוף מדבלין, נגיד ככה.

כי למעשה הוא היה בדבלין רק שלושה שבועות. אחרי זה שיבּוֹן, המתרגמת שהכיר כשעבד על עבודת המאסטר, עצבנה אותו. אז הוא נסע לניו יורק, נתן לעצמו קצת למות במתיקות או לחיות במתיקות, תלוי בנקודת המבט, בקיץ הוא כתש את הקרח של המוֹחיטוֹ במועדון ג'אז, עד שהגיע ספטמבר. תקופת ההמתנה הסתיימה, הוא שכר חדר מחבר לעבודה וחזר להיות העורך דין הכי מבריק במשרד שלו.

בבית המשפט, כעבור ימים אחדים, הוא ראה את הבת של נאשם אחד שעליו הגן. היו לה צמות ארוכות, עיניים מבוהלות והיא אימצה אל החזה בובת ג'ירפה שנראתה כאילו היתה היצור היחיד בעולם הראוי לאמונה ומסוגל לתת לה תקווה אמיתית.

לבו התחיל לפעום בטירוף, הרקות שלו התכסו בזיעה, אחר כך הכול החשיך והוא התעורר על הרצפה, באולם, כשהלקוח שלו מרים את רגליו באוויר: הוא עבר התקף חרדה.

הילדה הזאת הזכירה לו פתאום מישהי.

והמישהי הזאת היתה אשתו.

נפגשנו כשהיינו בני שמונה-עשרה, בעלי ואני.

התיכון שלנו השתתף במיזם של משרד החינוך שדרש נוכחות של פסיכולוג בבתי הספר.

בכל כיתה המורים היו צריכים לבחור לפחות תלמיד אחד בחודש שלדעתם יהיה לו צורך מובהק בתמיכה פסיכולוגית.

בקבוצת הנבחרים הראשונה נמצאנו שנינו.

"למה את כאן?" הוא שאל אותי.

"כי לדעתי אני אוכלת יותר מדי, אבל לדעת ההורים שלי והמורים שלי אני לא אוכלת כלום. ולמה אתה כאן?"

"כי אמא שלי התאהבה במגיד העתידות שלה ועזבה את אבא שלי ואותי."

"אה, אני מצטערת."

"אני לא, לא אכפת לי."

"אז למה אתה כאן?"

"כי המורים חושבים שכן אכפת לי. איזה צמות ארוכות יש לך!"

"ולך יש עיניים צהובות."

הכול כבר קרה.

צמחנו ביחד: כך חשבו כולם, כך חשבנו אנחנו.

אבל האמת היא שלא צומחים ביחד במקרה או בגלל איזה קסם. בעצם, צריך להיות ערניים מאוד. ואם אחד מהשניים צומח אפילו רק בחצי מודעות מהר יותר מהאחר, אבל האחר, במקום להדביק אותו מרגיש רע ובורח לכיוון אחר, בורח לניו יורק, אחר כך נורא קשה למצוא זה את זה שוב.

האהבה שלנו התקיימה על אכזבות וחוסר התאמות כבר כמה חודשים לפני שיחת הטלפון מדבלין, וגם עכשיו זה ככה: עד כדי כך שבעלי, בשעה שבימים אלו הוא ממלא קרטונים בבגדים, טוען שמעולם לא הרגיש כל כך קשור אלי, ואני לא יודעת אם להתייחס לזה כאל הצהרה רומנטית או כאל תסמין פתולוגי.

"גם את יודעת שלא יכולתם להמשיך יחד," מתעקשת כריסטינה בשעה שהיא מתעסקת בלק הפוקסיה. מבהיל הלק, אני חושבת. "הכי מדליק בעולם," היא אומרת.

"כן, כן: בטח, אני יודעת. אבל אני מרגישה אבודה לגמרי, באופן כללי."

היא מתחילה מהבוהן הימנית. הצילו.

"די, תפסיקי להיות יללנית. את כותבת סוף סוף ספר חדש, לא? תתרכזי בזה."

אצבע שנייה. אחריה שלישית, ורביעית.

"את צודקת, כריס. אבל גם שם יש סיבוכים. זה כבר לא בידיים שלי. בקיצור נמרץ, זה סיפור על שתי נשים שנפגשות בסופרמרקט ובודקות מה כל אחת מהן קנתה, ומקנאות אחת בחיי השנייה: אחת היא שחקנית, מבולבלת רגשית, מלאת להט אבל חסרת שקט, והשנייה היא אמא שנדמה שמצאה את השקט הזה. אבל זה רק עד הנקודה שבה בִּמקום להגן עליה, השקט הזה חונק אותה."

"אהבתי."

הזרת. תראו. אצבע כל כך קטנה ובכל זאת כל כך ורודה. פוקסיה.

גועל נפש.

"הבעיה היא שלמרות שכרגע – למזלי ולרוע מזלי - אני יודעת בדיוק מה יכולה לחשוב ולהרגיש המבולבלת, אני לא מצליחה למצוא את הביטוי הנכון כדי שיהיה ברור מה באמת מרגישה אֶריקָה, האמא של המשפחה. בקיצור, אני מרגישה שחסרה, בדפים שמוקדשים לה, מילת המפתח בשביל להיכנס לתוכה."

קדימה כף רגל ימין.

"מה הדרמה שלה?"

"זאת לא בדיוק דרמה... זה יותר כמו תחושה. את מכירה את זה שהחיים שלך נראים לך כמו החיים שלך, אבל בלעדייך?"

קדימה כף רגל שמאל.

"איך לא. כשנדמה לך שאת ארוזה בתוך שקית ואקום. ככה אני קוראת לזה."

ארוזה. בשקית ואקום. ארוזה בשקית ואקום.

אני ממש מרגישה את האוויר שחסר לי ואת הגוף שמתחיל לצוף, על דעת עצמו, בתוך סוג של שקית. ומחוץ לשקית כל העולם.

יכול להיות שככה אריקה מרגישה? יכול להיות?

וקדימה כף רגל שמאל.

עשר הדקות הראשונות חלפו.

הציפורניים שלי זוהרות, כל העשרים, נבוכות, בוורוד פוקסיה.

הן לא מוצאות חן בעיני, אבל אולי דווקא כן. הן ממש קצת שלי, וכרגע אני כל כך אדישה עד שהן כמעט מעוררות בי חיבה, בהפוך על הפוך.

ובכל זאת, בזכות עשר הדקות האלה, לאריקה יש מילת מפתח שבעזרתה אוכל להיכנס לתוכה.

לפעמים, בזמן האחרון, אני מרגישה שאני כאילו, לא יודעת איך לומר את זה: בתוך שקית ואקום.

יפה, נכון ושלה, בתור התבטאות.

בכלל, בשביל רומן שמתרחש בסופרמרקט הוא מושלם.

הזכות היא של כריסטינה, ברור, לא של המשחק.

אבל אלמלא המשחק, היום לא הייתי נכנסת הנה.

נו טוב.

בקיצור.

שווה להמשיך.

רוצה לקבל עותק של "עשר דקות מזמנך"?

מלאי את פרטייך בטופס המצורף ואולי תהיי בין הזוכות!

[contact-form 374 "Newsletter_tenminutes_show2"]

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה