הסכנה הגדולה ב"חוק הנאמנות"

החוק השנוי במחלוקת של שרת התרבות מירי רגב קיבל את אישור היועמ"ש וזה אמור להטריד אותנו מאוד. הסכנה? מדובר בפאשיזם טהור בהסוואה של דמוקרטיה. כן, חנוך לוין היה מתהפך בקברו

25/02/2016
יסמין לוי קבלו עדכונים מיסמין
  • RSS

כמו כולם, קראתי אתמול את הבשורה שההצעה של שרת התרבות מירי רגב ("חוק הנאמנות") אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה וזה אמור להטריד אותנו.  מאוד. מדובר בחוק שנוי במחלוקת הקורא לשלול תקציבים ממוסדות תרבות שיבזו את המדינה וסמליה ורגב צוטטה בתקשורת כמי שהכריזה "אלחם על חופש הביטוי אבל גם על חופש המימון". ממש דון קיחוטה של הדמוקרטיה עומדת לפנינו, רק שבמקום תחנות רוח היא עושה הרבה רוח. במובנים רבים,  הצעת החוק סותרת את חופש הביטוי, יותר נכון, מגבילה אותה. במילים שאמנים יעריכו: המחזאי חנוך לוין היה מתהפך בקברו מול החוק הזה. רגב כמובן שמחה ממה שקורה סביבה. איך לא, מאז שהיא בתפקידה נראה שהיא עסוקה בעיקר בלחזק לאומיות במקום אמנות. כלומר, הג'וב הזה מעניין אותה מהצד הציוני ופחות מהצד של ביטוי אישי. "אני גאה ושמחה לבשר שמוסד תרבות שיחתור תחת המדינה לא ייהנה מתמיכתה", סיפרה, "לראשונה, משרד התרבות, שנושא באחריות מימון מוסדות תרבות, מקבל לידו גם את הסמכות הנדרשת להבטיח שמוסדות התרבות הם לא מעל החוק". כבר היום בחוק יסודות התקציב אפשר לשלול או להפחית תקציב מגוף המתוקצב על-ידי המדינה, אשר "פועל לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מסית לגזענות, לאלימות או לטרור, תומך במאבק מזוין נגד ישראל או במעשה טרור נגד ישראל, מציין את יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, או עושה מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה". הבעיה היא שבאמנות טובה, אמיתית ואמיצה אין באמת גבולות או חוקים. איך בדיוק תרבות מאיימת על החוק? נראה כי ישנם כמה עבריינים שאמורים יותר להטריד את המדינה מאשר אמנים ובמאים עם אמירה שאינה מיישרת קו עם דוד בן גוריון. מירי רגב (צילום מסך מתוך קמפיין ואללה) הבעיה העמוקה בחוק שמציעה רגב היא הסכנה הטמונה בתוכה שכעת לא נראית מספיק מטרידה או מאיימת. על פניו, רגב דואגת לסמלי המדינה ולערכיה. הרי, מי מאיתנו רוצה לתמוך בטרור? אבל הצגות, סרטים ומופעים נולדו כדי לעורר מחשבה, מודעות, ביקורת ולדגדג את המוסכמות המחשביות-חברתיות. היא באה להעביר דעה. אם היא נחנקת מראש עם דגל כחול-לבן היא לא יכולה לשפוט, לבקר ולהעז. לא חייבים להיות כה פרו ישראלי כדי להיות מסוגל לעמוד מול אמנות, קיצונית ככל שתהיה, בחוסן ולקחת אותה בערבון מוגבל. נניח שבמאי רוצה להעלות מופע על קבוצת עריקים מהצבא שהחליטו להתאגד נגד המדינה בה הם חיים. כן, לא בדיוק החומרים של דובר צה"ל אבל רק נניח שזה המקרה. הקהל הרי יכול היה לשפוט את ההצגה כמו שהיאף לצאת ממנה ציונים יותר או פחות. אבל הבמאי הזה לא יקבל מימון וייחשב כעת כמי שפועל נגד המדינה. מה הצעד הבא? הוא עוד עלול להיעצר ולהיחקר ומי יודע, אולי למצוא את עצמו מוחרם בהעלאת הצגות בארץ. חנוך לוין ושחקניו היו חוטפים יריקות ועגבניות בעבר כאשר העלו מופע נועז אשר ביקר את הממשלה ואת המצב במדינה. הוא היה אמיץ, מעורר מחשבה והוא נהנה מחופש הביטוי. זה היה שווה כל יריקה, בדיעבד. אבל הימים האלה נעלמו. תחת החוק הזה כבר לא ניתן יהיה באמת לדעת היכן הגבולות בין מותר לאסור באמת. מתי משהו הוא ביקורתי או מתי הוא סכנה? ובעיקר, מי יקבע? כולנו עוד זוכרים איך נטלי כהן וקסברג, בחורה פרובוקטיבית לכל הדעות, חירבנה על דגל ישראל והעלתה את היצירה האנינה ליוטיוב. היו ישראלים שקטלו אותה והיו כאלה שהיללו אותה. תלוי איך מסתכלים על העניין אבל מה שהיא העבירה היה שיעור חשוב בחופש הביטוי והמחשבה. היא העבירה את מסריה בדרך שכמובן לא תקבל תמיכה עתידית, אם נניח חשבה לצאת במופע, אבל מה בפועל היו השלכות מעשיה? האם נטלי היא הסכנה הגדולה והמאיימת למדינה שלנו? לא. היא עוד בחורה שעשתה פרובוקציה ברשת. אפשר לתעב ואפשר לאהוב. זו זכותי לשפוט. מה שבטוח, היא לא אמורה לחשוב כמו חיילת כשהיא באה להכין סרטון יוטיוב. בסופו של יום, חוק הנאמנות של רגב הוא פאשיזם בהסוואה דמוקרטית. עצם המונח "חוק הנאמנות" מעורר בי אי נוחות. אמן חייב להיות נאמן לעצמו ולחירותו המנטלית מעל הכל. הוא לא בא לרצות דגל, מדינה או את מירי רגב. כמו כן, יש הבדל גדול בין הסתה ממשית להעברת ביקורת ואני חוששת שמוסדות החינוך לא ידעו לגלות מה הקו הדק הזה. הצעת החוק הזו היא פתח לעוד הצעות חוק שיצמצמו את יכולת הביקורת או צבירת הידע שלנו על הנעשה סביבנו. נטלי כהן וקסברג איך סטנדאפיסטים נניח, שאמורים להיות חדים, חריפים, ביקורתיים ולרדת על הכל, כולל עצמם, יקבלו מימון אם ירצו לצחוק קצת על ארצנו? נניח סתם רצו לפזר אבק ורוד על הדגל. מותר? אסור? צריך אישור בכתב ממירי שתאשר? איך ניתן ליצור אמנות טובה מתוך פחד לא לעבור את הסלקציה? לא סתם אמנים רבים מתוסכלים ומודאגים מהצעת החוק הזה, בצדק. הם יודעים מה לא טוב להם. הצעת החוק של מירי רגב, אישה שעד היום לא הבנתי איך נחתה בכלל למשבצת החינוך, לא באה לשרת אמנות או תרבות. היא באה לעשות סדר לאומי. להוקיע "עשבים מורדים". היא באה להגיד: לפני שאתם עולים על הבמה תצדיעו למדינה שלכם! היא הופכת אותנו בהדרגה לנאמני הממשלה וצרכנים ממושמעים. שחלילה לא נחשוב שיש ארץ אחרת. גם לא אוגנדה. וזה לא שדחוף למישהו לקדם הצגה על מרד בישראל. אבל מדינה דמוקרטית צריכה לספק דבר אחד לאזרחיה: אופציות. זה מתחיל מאי קבלת מימון ונגמר בהצגות שנראות כאילו יצאו מבית היוצר של דובר צה"ל. לא זו התרבות שרציתי. אני רוצה תרבות חופשית. אמיצה. חתרנית. בועטת. אני רוצה לדעת שהמדינה מספיק חזקה כדי להתמודד בקוליות עם מישהי שתחרבן על הדגל. אבל אולי זו רק אני.

צילום: יחצ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה