נו כבר, תציע

"תביאי שמלה יפה לערב למסעדה", הוא אמר והופ, לב פולני אחד עשה סלטה. היינו, התענגנו, אבל שום שאלה לא נשאלה

28/02/2011
טל קוריאנסקי-גרינברג קבלו עדכונים מטל
  • RSS
» את רואה? כמו שביקשת. תמונה: Thinkstockphotos

כשאת אוטוטו בת 31, השעון הביולוגי מצלצל לך, וכן, יש לו " נודניק".

השעון הפולני מצלצל לך, ולא, אין לו נודניק, הוא פשוט לא מפסיק לצלצל.

גם אמא ושתי הסבתות מזכירות בלי הרף שהזמן כבר הגיע ממזמן. וכן, גם להן יש את אותה תכונה של כל שעון מעורר- "הנודניק".

התחלתי בצעדים קטנים

אז עברנו לגור יחד בארמון התל אביבי שלו, טירה מפוארת בעלת שני חדרים. הגדלנו לעשות והבאנו כלב (לא כל מי שמוכן לילד לוקח כלב, יש כאלה שפשוט רוצים כלב!). חודש עבר ועוד חודש ועוד חודש, ועם החודשים שעברו גם השעון הקטן הזה שיש לרוב הבחורות אי שם בלב, אותו שעון שתמיד טענתי שאצלי פשוט אין לו סוללה, החל לתקתק- אז הוא יציע? ואם כן, איך יציע?

התחלתי בצעדים קטנים. כשהיינו בקניון שאלתי: "רוצה להיכנס לפדני/ שטרן? (אני לא קטנונית). והוא: "לא!". לאט לאט הוא התרכך, ופעם אחת כשנשאלה שוב השאלה הוא ענה: "בואי ניכנס". הכוונה הייתה ברורה. כבר התחלנו לדבר על זה שנתחתן, והתהייה שלי הייתה איך ומתי תגיע השאלה.

כשדיברנו על  דרכי הצעת נישואים, הסתבר שלכל אחד ואחת מאתנו הייתה דרך שונה. שלו הייתה רומנטית: "נשב במסעדה באיטליה, אני אבקש שינגנו לנו בכינורות ואז אציע לך נישואין עם טבעת מטיפני'ס". עכשיו, עם כל הכבוד לטיפניס, מה רע בשטרן/ פדני / מילר?! ועם הרבה כבוד לאיטליה, "השתגעת???? נגני כינור, אמצע מסעדה, חו"ל! איך בדיוק אני אספר לאמא שלי?"

"כשנחזור נספר, או שתספרי לה בטלפון".

אוקיי חמוד, אני אוהבת אותך וזה לא שאני לא אוהבת לטוס לחו"ל, ובטח שאין לי שום דבר נגד יהלומים- מיובאים או מקומיים. אבל הנה כמה כללים: לא במסעדה, לא בחו"ל, לא במקום הומה אנשים, וחובה, כן שמעת נכון, חובה ברדיוס של רמת השרון, כדי שאוכל ישר לרוץ לספר ולהראות לאמא!

המטרה מקדשת את האמצעים

לזכותו ייאמר שהפתיע. בהתחלה הציע שנעשה בערב פיקניק על חוף הים, אוכל, שמפניה, אוויר של ים, מי ים, נהדר. למעט העובדה שאני אנטי חול ואנטי ים. אבל המטרה מקדשת את האמצעים ואם בשביל הצעת נישואים אתמלא בחול, אז שיהיה חול. טוב, יושבים, שותים, מדברים, צוחקים, מתחבקים, מביטים לעבר הים הרחב. מאוד רומנטי. כן, זה יכול להיות מאוד רומנטי, לולא כל מה שעובר לך בראש זה: "נווווווווו מתי תציע כבר? אני מלאת חול, קר לי ואת מראה הים מיציתי". לא הציע.

כעבור זמן מה נסענו למצפה הימים. סוף שבוע ארוך של מסעדות, מסאז’ם ותענוגות. ו-"אה, תביאי שמלה יפה לערב למסעדה". הופ, לב פולני אחד עשה סלטה.

היינו, התענגנו, לבושים רשמית ישבנו במסעדה והיות ודחיית סיפוקים זו תכונה נפלאה (רק שאין לי אותה), אמרתי: "יש משהו שאתה רוצה לשאול אותי?" והוא: "לא". כמובן שהדרך הארוכה הביתה הייתה מלאת שתיקה. התייאשתי מלחכות וחזרנו לשיגרה.

הוא טוען שאמרתי כן

יום שישי נחמד, שנ"צ נעים במיוחד. הוא חזר מחבר, פותח ארונות, דלתות, שם מוזיקה בקולי קולות (את ישנה שעות!), לא עזר לו. עד שהעיר אותי משנתי: "בואי תראי מה עשו בגג". עם כותונת המיקימאוס, אפופת שינה, חשבתי שהנה פרויד החתול  סוף סוף הביתה חזרה ושם, בין בטון, דודי שמש ומול השקיעה הוא כרע ברך: "רוצה להיות איתך כל חיי, רוצה שתהיי האמא של ילדיי", מוציא טבעת (טבעת סוכריה, החנויות נסגרו) ואני, כל שיצא לי מהפה זה: "בוא נרד הביתה. זה גג ציבורי ואני עם שיערות ברגליים". הוא טוען שאמרתי כן, אני רק זוכרת- רגליים, שיערות, הצעה, הפתעה וירידה מהירה הביתה.

בעוד אני בהלם, שותה קפה מעשנת סיגריה, הוא מסתובב בחדר, נספר לזה, להוא, להיא. לאמא שלך ואז להורים שלי. ורק כשהתלבשתי והבנתי מה אני הולכת לספר לאמא, ליבי ניתר קדימה היישר לרמת השרון. אז נפל לי האסימון. "את רואה? כמו שביקשת. לא גרנדיוזי, לא הומה אנשים וברדיוס של רמה"ש. כן, אבל למה שאני אפופת שינה ואפילו המיקימאוס שעל הכותונת עדיין מפהק? עשה טובה, פעם הבאה אל תקשיב לי, פשוט תעשה.

מתוך הבלוג זוגיות ותופעות לוואי

תמונת אילוסטרציה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה