השואה של איש אחד

"הבן של שאול" הוא מסרטי השואה המסקרנים שתיתקלו בהם. משחק משובח, צילום מטריד וסיפור אחד שמעביר צמרמורת. אבל הוא לא מספיק מוחץ את הלב

14/02/2016
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

שאול

בדצמבר האחרון שפטתי במסגרת התחרות הבינלאומית של פסטיבל הקולנוע היהודי שהתקיים בסינמטק ירושלים וכשצפיתי בסרט "הבן של שאול" לא הבנתי איך הסרט הזה חמק מהפסטיבל היהודי שכאילו מתלבש עליו כמו כפפה ואין לי ספק שהסרט, מעבר לכך שזכה בגלובוס הזהב היוקרתי, היה זוכה ב"הליכה" גם אצלנו.

סרטו של הבמאי לאסלו נמש, שגם נכתב על ידו ביחד עם התסריטאית הצרפתייה קלרה רויר, פותח בין השאר בחממת התסריטים של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל. מדובר בהפתעה בכך שהוא מביא "טיפול" שונה לסיפור תקופתי שנדמה שעוסק בנושא חשוב להחריד אך לעוס למדי בקולנוע:  שואת יהדות אירופה.

אבל הסרט "הבן של שאול" רחוק מלהיות קלישאה או משהו שאנחנו מצפים לו מראש.

שאול

אתחיל מנקודת התצפית של גיבור העלילה, המתרחשת באוקטובר 1944 במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. סול (שאול) קמינסקי (גזא רוהריג), איש הזונדר קומנדו עסוק כל הזמן בפינוי גופות הנספים למוות במקלחות הגז. בעת פינוי תאי הגזים, מבחין שאול בילד גוסס ששרד את הגז אבל רופא-אסיר יהודי נקרא ל"טיפול" הסופי וחונק אותו למוות.

הרגע הזה בו יוצאת נשמתו של הילד, הוא הרגע שבו למעשה מתחיל הסיפור שמתעתע בנו לא אחת. סול טוען שהילד המת הוא בנו והוא יעשה הכל כדי להביאו לקבורה יהודית. אבל האם זהו באמת בנו או שמה הוא הוזה ומשכנע את עצמו שמדובר בבנו ומחליט חרף כל הקשיים והסיכון לחייו, לעשות מעשה אצילי ולהביא את גופת הילד לקבורה מכובדת?

קשה לנו מצד אחד לשפוט אותו כגיבור, לאור התנאים והסיטואציות בהם הוא פועל, ומצד שני קשה להתעלם מכך שהבחירות שלו מסכנות אותו ואת כל האנשים סביבו באופן כפייתי והזוי. הוא מסתיר את הגופה מהמשרפות ומחפש רב שיסייע לו במלאכת הקבורה בהתאם להלכה. החיפוש האובססיבי הזה אחרי רב היה יכול להיתפש בקלות כציני אבל שאול רציני ביותר במשימה הזו. במקביל מתארגנים עמיתיו לזונדר קומנדו למרד נגד הנאצים שמתכננים להיפטר מהם. סול נאלץ לתמרן בין התפקיד שלו במרד וטובת הכלל לבין הצורך הלא הגיוני שהוא חש לקבור את הגופה בקבורה יהודית.

שאול

הסרט הופך להיות אישי וקרוב יותר כשמתוודעים לסיפור חייו של השחקן גזא רוהריג, שמגלם את שאול, הגיבור הראשי בסרט. מוצאו הונגרי, הוא התייתם בגיל 4 וסבו המאמץ היה ניצול שואה. ביקור מאוחר באושוויץ טלטל את חייו. הוא החליט לעבור ברית מילה, ללמוד עברית ולהגיע לישראל- בירושלים, התגורר חודשים אחדים ואח"כ עבר למנהטן.

אין ספק שאלמלא קורות חייו המרשימים של השחקן הראשי היה קשה להוציא אותנטיות כה רבה. קשה לדמיין שחקן שמנסה להתחבר לנושא באופן מלאכותי. כל שחקן אחר ללא מטען אישי, היה נופל במלאכותיות בגילום דמותו של שאול. ניכר כי חוזקו של הסרט הוא בשחקן שמכיר היטב את גבולות יהדותו, מיטיב להביא את הרוח הפנימית שלו למשחק שמתבטא בעיקר בהבעות פנים ודיאלוג שקט ורב עוצמה עם המצלמה, מסרים בעומק הסב-טקסט שעוברים אלינו הצופים בכל מבט או הבזק, הרבה גם בזכות צילום הסרט שנעשה באמצעות סרט צילום בפורמט 35 מילימטר ולא באופן דיגיטלי, על מנת לשוות לסרט מראה אותנטי יותר. בטכניקת הצילום שנבחרה עוקבת המצלמה אחר הגיבור ורק במקומות בהם נמצא ונחשף אליהם, וכוללת קלוז-אפים רבים על פניו.

שאול

הסרט נע בין שחזור היסטורי המתבטא בהמון ויזואליה תקופתית ועם זאת קיים הרושם של תעתוע בהרבה אלמנטים, חלקם קומיים, חלקם לא הגיוניים, חלקם נופלים לדרמטיזציית יתר. אבל אי אפשר להתעלם מזה שסיפור קטן לכאורה, על רצונו של בעל תפקיד במחנה להביא ילד מת לקבורה יהודית, מקבל רוח מסעירה לנוכח העדות הוויזואלית שמנציחה את מה שמתרחש במחנה ועד כמה הגוף הופך להיות ריק ללא הרוח הממללה שבו. זהו מבט קצת שונה על תופת המלחמה, מבט כנה ורגיש אם כי לא מספיק מוחץ את הלב אלא בעיקר את מנגנון הכאב והזעזוע.

הטריילר

כוכבים- 3.5

מבחן מרלנה: עובר+ לא שייך לדון בעירום של גופות נספות שמוטלות ללא רוח חיים והנשים החיות המעטות שאנו פוגשים במחנה, לרבות גב' פריד האמיצה, מרשימות למדי.

צילום: יחצ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה