העסקים הקטנים הם הנפגעים העיקריים מהטרור

העסקים הקטנים, המהווים את חזית העשייה העסקית בישראל, פגיעים ורגישים במיוחד נוכח המציאות המשתנה חדשות לבקרים, והם מתקשים להרים את ראשם מהטרור הכלכלי המתחולל בארץ מזה תקופה ארוכה

10/02/2016
איילת נחמיאס-ורבין קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS

גל טרור ברחובות. צילום מתוך יוטיוב

בארבעת החודשים האחרונים אנחנו נתונים תחת מה שנקרא "טרור יחידים". טרור כן, יחידים ממש לא. הפוגעים אינם יחידים, הנפגעים והנרצחים אינם יחידים ובעלי העסקים שנפגעים כלכלית אינם יחידים.

ירושלים חווה את אחד מגלי הטרור הקשים והממושכים שידעה. עיר המהווה ממילא אתגר כלכלי לבעלי עסקים שבקושי מצליחים להרים את הראש. אבל לא רק ירושלים סובלת מהאינתיפאדה השלישית. ישראל כולה שקועה עד מעל הראש בדאגה לבטחון האישי. המדד היורד משקף את השלכות הטרור הכלכלי, ואלמלא מחירי הדיור הממשיכים להאמיר, הוא היה אפסי ממש.

הישראלים לא קונים. רואים זאת בדוחות הכספיים של רשתות המסחר, התנועה הדלה בקניונים והמעילים שממשיכים להיות תלויים על הקולבים. צמיחה מגיעה כתוצאה מהצריכה האישית; עסק שלא קונים בו אינו יכול לצרוך בתורו, וכך קטר הכלכלה הישראלי הדוהר - תקוע.

העסקים הקטנים, המהווים את חזית העשייה העסקית בישראל, פגיעים ורגישים במיוחד נוכח המציאות המשתנה חדשות לבקרים, והם מתקשים להרים את ראשם מהטרור הכלכלי המתחולל בארץ מזה תקופה ארוכה. ניכר כי הם הסובלים העיקריים מהמצב הבטחוני. די בארוע דקירה במרכז המסחרי כדי להשבית את פעילותם לתקופה ולגרום לפגיעה כלכלית בלתי הפיכה, בעוד העסקים הגדולים יוכלו לגלות עמידות גבוהה לאורך זמן.

פתיחת עסק היא אינה משימה קלה. להפך, מדובר במשימה מסובכת ומרובת ביורוקרטיה, הדורשת בטן חזקה מול תהפוכות. 20% מהעסקים הקטנים מדווחים על קשיים בירוקרטיים כחסם עיקרי בפעילותם השוטפת. אבל לא די בכך; מציאות מתמשכת של איומים בטחוניים חוזרים ונשנים הופכת את משימתם לבלתי אפשרית, ורבים מהם כורעים תחת הנטל ונאלצים לסגור.

כך, בגלל נסיבות שלא בשליטתם, חלומם מתנפץ. איזו בשורה יש לראש הממשלה עבורם? באין חזון, רעיון או פתרון, תמיד תימצא ההברקה השתולה החדשה לכל מי שמדבר שנאה שוטפת. על ראש הממשלה מוטלת החובה לא לזרוע פחד אלא לייצר תקווה. את שנת ה-100 של ישראל אני רוצה לראות מהצד השני.

לצערי, הנתונים לא מעודדים. היקף היצוא הישראלי לעולם ירד ב-4.5%. לא מדובר בנתון יבש, אלא במשרות במשק שמקוצצות בפועל. שלושה מרכזי פיתוח פשוט נעלמו מכאן בחודשים האחרונים. ב-2014 נבנו רק 10 מפעלים בישראל.

הממשלה לא ביצעה מהלכי חירום של השקעה עודפת בתעשייה, לא הביאה להקמת קרנות חירום ולא פעלה למען כינוס הביורוקרטיה הממשלתית לעסקים תחת מטה אחד. התעשייה הישראלית, אבן הבניין המפוארת של היזמות והיצירה, פשוט ננטשה ואין מי ששומע ואין מי שנדרך לנוכח המשמעות ארוכת הטווח.

כאילו לא די בנתונים העגומים, גם החרם המדיני, ה-BDS כבר כאן וקשרי הידידות שלנו עם מספר מדינות העולם מצטמצמים. אפילו בארה''ב הוחלט בשבוע שעבר לאכוף את החוק לסימון מוצרים מהשטחים. ארה''ב, ידידתנו הקרובה ביותר. ראש הממשלה אמנם מתהדר בקשריו הטובים עם ראש ממשלת יוון, אך אפילו כאן הוא נכשל ולא הצליח למנוע מציפראס לנסוע לאיראן בחודש הבא. ככה זה כששר החוץ הוא גם שר הכלכלה, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי ו...ראש הממשלה כמובן.

לעיתים, בנאומיו של נתניהו ניתן לשכוח לרגע, כי הוא זה שהוביל את המדינה בשבע השנים האחרונות. הכל הוא מגלה "לראשונה".

הייאוש מסוכן לישראל, לא פחות מהמנהרות. כבר זמן רב שלא רואים את הברק בעיניים של מי שמקימים עסק חדש, של המוצאים עבודה, של בעלים של מפעל המצליח להתחבר לגז טבעי, של הורים אחרי לידה המצליחים להתפרנס מבלי לשקוע תחת המשימה הכלכלית של גידול ילדים, של סבתא שמצליחה לקנות ממתק לנכדים, של הילדים המתגייסים לתפקידים מחייבים בצבא, של מי שבוחר מקצוע לחיים ומתחיל את צעדיו הראשונים בנסיון להיות עצמאי. וזוהי האמת - רובם ינסו להיות עצמאיים כלכלית, אולם בפועל יישענו על הוריהם, שבעצמם כבר מתקשים להתקיים. זהו הייאוש מחירו כבד מאוד.

חמלה אינני מחפשת אצל ראש הממשלה. פרגמטיות, דווקא כן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה