פרק 1: "גם לבוקרות יש רגעים קודרים"/ טום רובינס

בדיוק באווירת החורף הרומנטית זה הזמן לצלול לתוך ספר על חופש תנועה, חופש מיני ועל החופש לחלום ולהגשים – ועל מחירו. זהו סיפור על ייחודיוּת ושונוּת, על ידידוּת ואהבה ועל ריחות גוף והמלחמה בהם. ולנו יש עותקים לחלק!

07/02/2016
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

בוקרות

אין כמו לצלול לתוך אווירה מלנכולית וענוגה, כשיורד גשם בחוץ והכל מעונן. כאן תוכלו להתמוגג מהפרק הראשון של הרומן התקופתי ועל זמני "גם לבוקרות יש רגעים קודרים" (רם - הוצאה לאור, תרגום של ברוך גפן) של הסופר האמריקני המשעשע טום רובינס ותבינו שמדובר בכתיבה יוצאת דופן וכובשת במיוחד. הספר מתאר עידן שהשתנו בו התפקידים הקלסיים של נשים ושל גברים. זהו סיפור על חופש תנועה, חופש מיני ועל החופש לחלום ולהגשים – ועל מחירו. זהו סיפור על ייחודיוּת ושונוּת, על ידידוּת ואהבה ועל ריחות גוף והמלחמה בהם. הפתיחה מורכבת מארבעה קטעים קצרים, שכל אחד מהם מתאר את המאפיינים של הגיבורה, כאשר המרכזי שבהם הוא האגודלים העצומים שלה.  הספר מציג את סיפורה של סיסי הנקשו, דוגמנית בעלת מוטציה מולדת אשר הקנתה לה, כאמור, אגודלים ענקיים אליהם היא מתייחסת בתןר מתנה.  היא מתנהלת כטרמפיסטית ומגיעה אף לניו יורק במסגרת המסע שלה ולא נהרוס לכן את ההמשך אז קריאה נעימה!

פרק 1


1
.

זה לא לב: קל, כבד, נדיב או שבור; אהוּב, קשה, מדמם או מושתל; זה לא לב.

זה לא מוח. המוח, אותם 750 גרם של עיסה בצבע עוף, שמייחסים לה חשיבות רבה כל כך (המוח עצמו), האיבר הרירי ההוא שמיוחסים לו כוחות מרובים ומסתוריים (המוח עצמו הוא הוא שמבצע את הייחוס הזה), המוח הזה רופס כל כך, שבלי הקופסה המְגִנָה עליו הוא פשוט כורע תחת כובד משקלו שלו. אז לא יכול להיות שזה מוח.

זו גם לא פיקת ברך ולא בית חזה. וגם לא ריס ולא גלגל עין. זו איננה לשון.

זה לא פופיק. (חֶבל הטבור ממלא את תפקידו ואחר כך נסוג, ואינו מותיר אחריו אלא טביעת רגל אחת במקום שבו עמד: הטבור, מקומט וחפון, שבלולי וכיפתי, עיוור וקורץ, קירח ומצויץ, מיוזע ומפודר, נשוק ונשוך, שעוותי ופרוותי, מקושט ומוזנח; משַׁקֵף בבירור, כמו שדיים, כמו גרעינים או כמו פֵטישים, את הפוריות הכול־יכולה שבה אימא־אדמה מטלטלת את רגליה הבוציות; הטבור צופה פנימה, כמו חור מנעול סתום, אל מרכז ישותנו, ממש כך, אבל הוֹ טבור! אף שאנו מצדיעים לאימהותך הדוממת ולחלומות שהסתבכו בך, אחרי הכול אתה רק צלקת; זה לא אתה.)

אלה לא צלעות. זה לא גב. זה לא אחד מאותם נקבי גוף הראויים למילוי, וגם לא אותו איבר קשה עורף שנהג למלא, אי־שם אי־אז, כל נקב בר מילוי. אין סביבו שֵׂער. כמה חבל!

אין זה קרסוֹל, משום שקרסוליה, אף על פי שהיו גרומים, היו רגילים לחלוטין.

זה לא אף, סנטר או מצח. זה לא שריר דו־ראשי, שריר תלת־ראשי או סחוס בין חוליות.

זה משהו אחר.

2.

זה אגודל. האגודל בה"א הידיעה. האגודלים. שניהם. אותם אנחנו זוכרים; האגודלים, הם שהבדילו אותה מכל השאר.

אגודלים הם שהביאו אותה אל השעונים, הרחיקו אותה מהם, החזירו אותה אליהם. מובן שעצם הדגשת השעונים עלולה לעשות שירות דוב לה ולחוות ראבּר רוז, אבל ברגע זה מראה השעונים טרי וגדול במוחו של המחבר. מראה השעונים רדף את המחבר במהלך המשפטים הראשונים האלה, נדנד לו, מיאן להידחות. מראה השעונים מושך בעדינות בשרוולו של המחבר, ממש כשם שרוחו של כוהן הבישול דַנקן הַיינס מושכת בשוליהן של מפות במסעדות מסוימות, ולא שהוא ממש יכול לאכול עכשיו: כל כך הרבה זמן בלי אומלט גבינה.

ועדיין, כפי שידוע לכול, אגודליה של הגיבורה שלנו הביאו אותה לא רק אל השעונים, אלא להרבה מקומות אחרים. הם גם הובילו אותה למפגשים עם אנשים רבים מלבד הצ'ינק. למשל, הם הביאו אותה לניו־יורק, ושם – אל הג'נטלמן ג'וליאן. וג'וליאן, זה שהביט בה לעתים קרובות, שהביט בה היטב, שהביט בה מכל זווית, פנימית וחיצונית, שמִמנה גֶבר עשוי להביט באישה – אפילו ג'וליאן הכי התרשם מאגודליה.

מי היה זה שצפה בה מתפשטת בדרכה אל המיטה או אל האמבטיה? ג'וליאן. של מי היו העיניים שסקרו כל קו בפניה העדינים ובגופה התמיר ולבסוף נחו תמיד על אגודליה? של ג'וליאן. ג'וליאן, שהיה מתוחכם, אוהד, חסין מפני כל רעיון של עיוות גופני בה, הוא שלמרות הכול, בסופו של דבר, בחסות המרחב הפרטי המוגן של עיני רוחו, היה חייב להסכים שאגודליה היו חריגים בהשוואה לקווי המתאר הנהדרים של דמותה החיננית – כאילו השאיר לאונרדו חוט ספגטי מידלדל בזווית פיה של המונה ליזה.

3.

הטמפרטורה הנורמלית של יונק הדבש בפי הטבעת היא 40.3 מעלות.

הטמפרטורה הנורמלית המשוערת של פי הטבעת של הדבורה היא 43.7 מעלות, אם כי איש עדיין לא הצליח למדוד את החום בפי הטבעת של הדבורה. אין זאת אומרת שזה בלתי אפשרי או שזה לא ייעשה. המחקר המדעי צועד הלאה בגאון: אולי ברגע זה ממש פרוקטולוגים של דבורים במעבדות דוּ פּוֹנט...

אשר לצדפה, טמפרטורת פי הטבעת שלה לא הוערכה מעולם, אבל יש להניח שחוֹם רקמותיה של רכיכה חסרת תנועה זו נמוך מ־37 המוכר והאהוב, כשם שחוּמהּ של הדבורה העמלנית גבוה ממנו. ועדיין, אִילו יכלה הצדפה לתאר, היא הייתה מתארת את ציוד ההפרשה שלה כמשהו לוהט, כי מי עוד מבֵּין יצירי הבריאה המחרבנים יכול כמוה להמיר את הפרשותיו לאוצר?

יש כאן מטפורה, מאולצת ככל שתהיה: המחבר מנסה ליצור הקבלה רופפת בין הדרך שבה הצדפה, כשהיא מותקפת על ידי לכלוך או חולי, עוטפת בהפרשותיה את החומר שמציק לה וכך יוצרת פנינה, הקבלה בין הגאונות ההפרשתית של הצדפה לבין האופן שבו סיסי האנקשוֹ, המעוטרת בצמד אגודלים שעשויים להיחשב לפתולוגיים, השכילה לעטוף את האצבעות הסוררות האלה בתהילה, ובכך הנציחה חיזיון, שבעיני המחבר הוא חיזיון חלק ומבהיק.

המחבר לא בחר בסיסי האנקשו בזכות אגודליה כשהם לעצמם, אלא בעיקר בזכות השימוש שמצאה להם. סיסי העניקה לספר הזה את נקודת ההשקפה הפנינית שלו, ממש כשם שהשעונים – שיש בהם די תִיק ותָק לכולם – העניקו לספר הזה את הקשרים הקוסמיים שלו; ממש כשם שחוות ראבּר רוז סיפקה לספר הזה טמפרטורת פי טבעת חמימה למדיי.

4.

סיסי האנקשו הגיעה לראבּר רוז – ובעקבות זאת אל השעונים – בַּדרך שבה הגיעה לכל מקום: באמצעות שידול בצִדי הדרכים. היא הגיעה לראבּר רוז בטרמפים, משום שטרמפים היו אמצעי התחבורה הרגיל שלה; נסיעה בטרמפים הייתה למעשה אורח החיים שלה, ייעוד שלשמו נולדה. לא משנה באיזה גורל נאחזו שאר שמונה אצבעותיה, האגודלים נשאו אותה למקומות נפלאים רבים ולחוויות מופלאות, ובסופו של דבר הם הביאו אותה גם אל השעונים.

אבל גם אִילו הייתה רגילת אגודלים, ייתכן שהייתה תופסת טרמפ לראבּר רוז, משום שרכב משלה לא היה לה, ושום אוטובוס, רכבת או מטוס, לא עברו ליד החווה, ועל אחת כמה וכמה – ליד השעונים.

אישה הגיעה בטרמפים לאזור נידח בדקוטה. היא התגלגלה לה פנימה כמו סלסילת אפרסקים שבלעה נחש טבעות.

בקלי קלות. זה נראָה קטן עליה. הייתה לה הנטייה הטבעית לכך, שלא לדבר על האגודלים.

האישה הזאת לא הגיעה כדי להישאר. היא לא התכוונה להשאיר בגבעות דקוטה עקבות רבות יותר משמשאיר זבוב על כוסית מרטיני כפול. היא התגלגלה פנימה בקלילות, אגודליה נעים באוויר כמו חישוק הוּלה הוּפּ שמימי. וכך בדיוק היא גם תכננה לעזוב.

אך תכניות לחוד והגורל לחוד. כאשר הם מזדמנים יחד – הצלחה נולדת. אבל אין לראות בהצלחה ערך מוחלט. ספק רב אם הצלחה היא בכלל מענה הולם לחיים. הצלחה יכולה להרוס הזדמנויות לא פחות מכישלון.

בכל אופן... כשם שהיו בוקרות בעלות תודעה פוליטית שהתנגדו לפוסטר הראוותני של דֵייל אֵוונס בצריף השירותים של ראבּר רוז בתואנה שגברת אוונס הייתה רוויזיוניסטית, "קוץ באוכף" (כפי שהן קראו לזה) במהלך המסע הארוך לקידום מעמד הבוקרת – כך גם היו חוגים שהתנגדו לזיהויה של סיסי האנקשו עם ראבּר רוז בתואנה שסיסי לא הייתה בוקרת אמִתית ושלמרות חברותה עם בוננזה גֵ'ליבִּין ושות', ואף על פי שהייתה שם בזמן ההתקוממות, היא הייתה מעורבת רק באופן זמני ושולי במאורעות שהתרחשו על פני 650 הדונמים של אור ירח קרימינלי משוח כשפתון. טענתם אינה חסרת יסוד. הדרך שבה אנו מבינים את חייהם של אחרים מתעצבת על פי הדברים שאנו בוחרים לזכור מהם. ומה שקובע את הבחירה הזאת, אינו תובנה כלשהי על אישיותו של האחר, מדויקת ככל שתהיה, אלא בעיקר המתח והאיזון שקיימים במערכות היחסים היום־יומיות שלנו. העובדה שהציר המרכזי שסביבו סבבו עיסוקיה היום־יומִיִים של סיסי נבע ממצבה הגופני, עובדה זו מובנת מאליה. באותה מידה נכון שכל רושם שהשאירה עלינו האישה הייחודית הזאת, עז או בלתי נשכח ככל שיהיה, נוצר בהקשר מרוחק למדיי מראבּר רוז – או לפחות מראבּר רוז כפי שהבוקרות עצמן תפסו אותה. מכל מקום, אי־אפשר להכחיש שסיסי האנקשו הגיעה לחווה לא פעם אחת, אלא פעמיים. וכך גם הגיעה אל המקום שבו מודדים את הזמן ומגדירים אותו מחדש, ולכן יש לכנותו "השעון". היא הגיעה בכל פעם בעונה אחרת ובנסיבות אחרות, אבל בשני המקרים היא הגיעה בטרמפים.

רוצות את הספר? תמלאו פרטים, יש לנו עותקים לחלק!

[contact-form 377 "Newsletter_bokrot"]




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה