אומנות הבהייה

‘אמא משעמם לי’, מידי פעם הקטנים זורקים לי, ואני נמלאת אושר ותחושת שליחות: ‘יופי! להשתעמם זה חלק חשוב בחיים!’

24/02/2011
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • RSS
» אוי לא, רק לא שיעמום! תמונה: Thinkstockphotos

הפעם הראשונה שהבנתי שזה לא בסדר לבהות הייתה בגיל היסודי. ישבתי לי על המיטה בחדר ובהיתי, כשאמא שלי חלפה במסדרון, דפקה ברקס, חזרה אחורה, ושאלה מה אני עושה. עניתי שכלום. זה לא מצא חן בעיניה. ‘קחי מחברת, ספר, סדרי ת’חדר, תעשי משהו, אי אפשר לשבת ולא לעשות כלום!’ מאז למדתי שכשאני רוצה לבהות כדאי לשים ספר על הברכיים כדי שלא יתפסו אותי. הבעיה שלפעמים אני שמה את הספר הפוך.

אני אוהב לקרוא. מוחי עסוק בחייהם או רעיונותיהם של אחרים. הבילוי התרבותי הזה, בטח בהשוואה לצפייה בטלוויזיה, משרת אצלי את אותן מטרות: בריחה מרעיונותיי ומעיסוק בחיי. רוצה להימלט ממה שהוא השאיפה הרוחנית הגדולה- לחוות את הרגע.

נגיד בבתי קפה? אני לא יכולה לשבת ולקרוא עיתונים. הבהייה משתלטת עלי. בגלל זה הפסקתי לשבת לבד בבתי קפה. זה לא נראה טוב, לשבת לבד ולבהות. מידי פעם אני עושה את עצמי מתעסקת עם הפלאפון, אבל כמה אפשר. משחק זה לא הצד החזק שלי.

אני לא בוהה. לא שאני לא מנסה מידי פעם רק להביט בעץ יפה, חרק על פרח, אבל כוח חזק מוציא אותי חזרה. אי נוחות משתלטת עלי, תחושה שאני לא יכול להכיל את העצירה הזו. טרטור מחשבות, רובן מדכאות, מסתנן לתוך פסק הזמן הזה. לא רוצה. לא טוב לי. אחרי טרטור המחשבות הרגילות (לחנים מטופשים, מה עם כסף, מה יהיה מה היה, שממה) יש אפשרות שאושר רב מידי או עצב רב מידי מאיימים להתגלות ולכן חייב להמשיך ולרוץ קדימה, למשימה הבאה, שתירדף על ידי הבאה אחריה.

כשגרתי בעיר הייתי יוצאת לטייל עם הכלבה בגינה, מתיישבת על הספסל ובוהה בחופשיות. תמיד הפליא אותי כמה אנשים ממעטים לעשות את זה. איך דואגים למלא כל שנייה פנויה – כשמחכים לאוטובוס, בהפסקה בסרט, בנסיעה ברכבת, עד שהאוכל יגיע לשולחן – מחזיקים עיתון, קוראים ספר, שולחים אסאמאס, משחקים במשחקים בנייד, מדברים בסלולארי, פותרים תשבצים, מוחקים אסאמאסים, נועצים מבטים רציניים בלפטופ, גולשים באייפון 4. לא מסוגלים לשבת רגע בנחת – בלי אוזניות על האוזניים, משהו אלקטרוני או מודפס מרצד מול העיניים. זה קורה כי חשוב להיראות עסוקים? חשוד לא להיראות עסוקים? או שזה נובע מהאימה הגדולה (מוזיקת מתח עולה): ה ש ע מ ו ם.

פה ושם, כשהצלחתי לבהות או למדוט או להסתכל במשהו למשך יותר מדקה, אכן קרה פלא: חולות השעמום שצריך לחצות כדי להגיע לאן שהוא, הופכים לנווה המדבר של עצמי: כיף לי, מוחי מלא במחשבות מרתקות, רגשותיי פועמים, אני מספיק לי.

‘אמא משעמם לי’, מידי פעם הקטנים זורקים לי, ואני נמלאת אושר ותחושת שליחות: ‘יופי! להשתעמם זה חלק חשוב בחיים!’ אני משבחת אותם, ולרגע הם מרגישים מלאי חשיבות. עד שגם זה משעמם אותם.

כשעבדתי במשרד, ההודעות במחשב הגיעו בקצב שהלך והפך למעיק. כל כמה דקות נכנסה הודעה חדשה. חלקן משעממות, חלקן משעממות יותר. כשהתפטרתי חשבתי שהשתחררתי. עכשיו המשרד הנייד שלי לא מניח לי ואני לא לו: כל רגע פנוי אני מציץ בודק גולש פולש משחק מוודא מתוודה.

כשאני נכנסת לעיר אני מרגישה שהולכים מכות כדי לגנוב את תשומת ליבי: שלטי ענק בצידי הדרך, פרסומות על גשרים, דוגמניות בגודל אקסטרה לארג’ מרוחות על גורדי שחקים, מודעות צבעוניות חולפות מצדדי דבוקות לאוטובוסים, על עמודים בפסי ההפרדה בכביש אני מקבלת עדכוני הצגות, ובצומת מסך טלוויזיה ענק מרצד שלל אינפורמציות. תנו לבהות בשקט.

העולם מוצא עוד ועוד דרכים לפלוש לתוכי ואני מקבל אותן בכניעה, בבחילה, בכמיהה. בפנים מפחיד יותר כנראה. או שאולי כמו כל פחד, גם זה רק שער שקורא לי להיכנס דרכו. מחר אנסה לבהות קצת. למה מחר, הרגע. רגע… הגיע אסמס.

מישהי שהחליטה לעשות את הצעד האמיץ וללכת על תכנית ההתנתקות מהטלוויזיה, אמרה משפט יפה. היא הבינה שכשהיא רואה טלוויזיה הראש שלה ריק, וכשהיא בוהה על העץ מול המרפסת שלה הראש מלא. כשהראש כל הזמן עסוק במשהו, אין מקום לרעיונות חדשים להיכנס. כשהראש כל הזמן עסוק במשהו, מוחמץ זמן איכות עם עצמי.

מנסה שוב לבהות: אחרי חמש דקות מרגיש נחמד, אבל צריך לגמור את הטור הזה.

I’AM JUST  SITTING HERE  WATCHING THE  WHEELS GO  ROUND AND  ROUND

מתוך הבלוג טיפול זוגי

תמונות אילוסטרציה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה