נזכרתי בדבר

יצא לי למות בעודי חי לפני עשר שנים, כשהתגרשתי. שנה שלמה הסתובבתי סהרורי ומיותם. המשפחה התפרקה, העסק קרס, חברים נטשו. הכאב הגדול נבע מהזכרונות

23/02/2011
גילי קצנלנבוגן קבלו עדכונים מגילי
  • RSS
» כל הזמן נזכר בחוויות שעברנו. תמונה: Thinkstockphotos

"ולך טוב בזוגיות שלנו?" שאלה אותי אשתי דאז, גרושתי בהווה.

"כן", השבתי. "בכללי טוב לי".

"מה כל כך טוב??" שאלה האישה.

"אני חושב שאני אוהב אותך. יש לנו ילדים נהדרים… אנחנו גרים בבית יפה. לשנינו יש עבודה, תודה לאל, ואנחנו בריאים- טפו טפו טפו. אז מה צריך יותר מזה?".

"גילי, אתה רואה רק את עצמך" אמרה, והדמעות החלו זולגות וזולגות. "אותי הפסקת לראות ממזמן".

ואז, כשהיא בכתה ובכתה, אדיוט שכמוני, במבט לאחור נזכרתי שבאמת היה לנו די חרא כבר תקופה ארוכה, ואני כל הזמן ברחתי מהבית. "ואולי זה באמת כבר לא זה, אבל אצל כולם זה ככה", אמרתי לה. "נעבוד על זה, נשפר, יהיה בסדר אל תדאגי". היא הביטה בי, שתקה, ואז אמרה "אני עייפה- לא רוצה יותר".

זכרון צרוב לעד

אני לא יכול לשים בדיוק את האצבע מה גורם לי לשבת דווקא היום ולכתוב על זכרון. אולי זה קשור לעובדה שהתחלתי רק השבוע (תמיד פיגרתי אחרי כולם) לקרוא את ספרו המקסים כל כך של יאיר לפיד "זכרונות אחרי מותי".

הרבה מאיתנו, הגרושים, היו לבטח שמחים אם היתה ניתנת להם האפשרות למחוק כמה קטעים מהזכרון.

תארו לעצמכן שהיה ניתן לרוקן את אותם תאי זכרון אפלים ואת כל הזכרונות האיומים, לצרוב אותם בהארד דיסק ולאפסן אותם במגירת השיכחה. ורק אם ממש רוצים וחייבים להיזכר, פותחים את המגירה ומתחברים לקופסא.

הזכרון שלנו, של כל אחד מאיתנו, צרוב שם תמיד. במקרים מועטים הוא נמחק כליל ונעלם. דברים לא משמעותיים אנחנו מוחקים לאט לאט, אבל הדברים הקשים- כמו גם הטובים, נחקקים לעד. כל אחד ואחת מאיתנו לומד המון מהזכרון הפרטי שלו. יש רבים מאיתנו שהזכרון מעכב אותם כי הם פוחדים. והפחד משתק ועוצר אותם מלהתקדם, משאיר אותם עומדים במקום.

לא שזה רע מידי פעם לעצור את המרוץ ולחשוב, אבל מי שנמצא בתקופה של קיבעון ממושך מבין מהר מאוד שזה מוות. המוות הזה, בזמן שחיים, כואב לדעתי הרבה יותר מהמוות המוחלט והסופי. למרות שבינינו, לא יצא לי עוד אף פעם למות מוות סופי…

ונזכרתי באהבה הגדולה

כמו שהבנתן כבר, יצא לי למות בעודי חי לפני עשר שנים, כשהתגרשתי. שנה שלמה הסתובבתי כמו נדי פעמוני, סהרורי ומיותם, מבלי לתפקד. המשפחה התפרקה, העסק קרס, חברים שחשבתי שהם חברים נטשו, את העבודה עזבתי וכל זה למה? כי פתאום השתנו לי השגרה והמסגרת אליהן הורגלתי, והשתנו לי החיים והשתנתה לי התמצית. והרי נפרדנו לא בגלל שהיה טוב, אבל הכאב הגדול באמת והפגיעה הגדולה כל כך, נבעו בעיקר מהזכרונות.

נזכרתי פתאום בכל הדברים הטובים שעברנו ובכל החוויות שחווינו, ובכל הצחוקים והטיולים והרגעים המתוקים, ובארוחות המשפחתיות בסופי השבוע ובחגים, שכולם ביחד. ונזכרתי באהבה הגדולה שהייתה ובקשר העמוק ובילדות המשותפת ובריבים ובהשלמות ובביחד. וזה כאב. הו, כמה שזה כאב.

בעיקר כאבה לי העובדה שהרגעים האלה לא יחזרו יותר, ומה שנותר מעכשיו הוא הזכרון. לו באותה תקופה קשה הייתי מסוגל למחוק את הזכרונות האלה, שטמועים עמוק כל כך בנשמה, אין בי ספק שהשנה שנתיים הראשונות היו עוברות בקלות יתרה.

הרגשתי שעולמי חרב עליי

וכתבתי לה מכתבים והזכרתי לה רגעים וסיפרתי סיפורים, אבל היא זכרה בעיקר את הרע ואת הבדידות, את הכאב ואת הבעל שעזב. היא זכרה את היחס והנטישה ואת התחושה שהתבשלה. והיא עזבה. ביום אחד הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד, ואני לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה, כי מי עוזב עם ארבעה ילדים, כששניים מהם בני שנה ושלוש?

והייתה לי אישה אמיצה, מאוד אמיצה. תחשבו, בכל זאת יש בית ויש ילדים, ויש גם דברים טובים, אבל מכאן לקבל כזו החלטה, זה בערך כמו שתגידו לי שאבא שלי בן ה-92 (שיהיה לי בריא והלוואי על כולנו לתפקד כמו שהוא מתפקד) יודיע לי שהוא רוצה להירשם לחוג קפוארה.

אז הקשבתי לה ורק אחרי שבוע, כשראיתי שהיא ממש מתכוונת, לזה הרגשתי שעולמי חרב עליי. וישבתי בבית הלום ועצוב, והתחלתי להיזכר ולהבין ולנבור ולחשוב, והזכרונות האלה היו אולי האויב הגדול שלי מאותו רגע.

הזכרון עזר להבין שזה לא זה

בשלוש השנים האחרונות אני נורא משתדל לחיות את הכאן והעכשיו. לחיות את העכשיו הכי טוב שאפשר, בלי האתמול והעבר, רק עם המחר. זה לא פשוט, אבל בהחלט אפשר לחיות את היומיום וללמוד מכל רגע שעובר ולא חוזר. וכמה שפחות להתרפק על העבר.

רק השבוע ישבה איתי חברה טובה, שסיפרה לי שהחליטה לעזוב את בעלה, כי כבר שנים לא זז לה כלום איתו. והיא כל הזמן נזכרת בחוויות שהם עברו ובטיולים, נזכרת איזה בעל היה פעם, והזכרון הזה עזר לה להבין שזה כבר לא זה. מפגש חטוף עם איש, שככה פתאום נכנס לה לחיים כידיד ששוחח איתה, העלה בה פתאום את כל התחושות והרגשות וגרם לה בסופו של דבר לקבל את ההחלטה הממש לא פשוטה לפרק ולעזוב. וז היא הודיעה לפני שבועיים לבעלה שמפרקים ומתפרקים.

ונזכרתי שוב, ביום ההוא ובשיחה ההיא, ואמרתי לעצמי שאולי לולא הזכרון, החיים שלנו היו הרבה יותר קלים ופשוטים.

תזכרו את זה טוב- בתקופות קשות, כשהכל שחור קר וגשום, ויש סופות ובעיקר רעמים חזקים, עדיף לא להיזכר כמה נפלא היה פעם, אלא לחשוב כמה טוב עוד יהיה פעם. ככל שניזכר בטוב שהיה, נרגיש את הרע של עכשיו.

מתוך הבלוג של גילי קצנלנבוגן

תמונת אילוסטרציה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית abiroad 23/02/2011

    נכון- הזיכרון גורם לתהליך ה”עיבוד” הנפשי לקשה יותר – אבל בלי הזיכרון לא היה מתקיים תהליך עיבוד שכזה , וזה היה מונע את הצמיחה שאנו עוברים (כאבי גדילה) – ומי לא רוצה לצמוח?
    אבל אנחנו כאלה – רוצים גם וגם.. נאכל את העוגה ונשאירה שלמה..
    מזדהה עם הנקודה שהעלית לגבי הזיכרון אבל לא באמת קיימת ברירה – רק פנטזיה נאיבית
    נקודה נוספת למחשבה – היום לגיטימציית הפירוק הפכה לדבר שמקדשים – התפתחות עצמית וביטוי עצמי שעל מזבחו מוקרבת המשפחתיות והנאמנות הזוגית לפי המודל הישן – ועל זה אני מצרה
    מהצד השלישי – אנחנו לא באמת יודעים מה ילד יום , מה תלד שנה – וגם אם בחרתי נכונה (לכשעצמה מטרה כמעט בלתי מושגת) את בן הזוג שלי , מי ערב לי שמכאן והלאה בהכרח תמיד נתאים?
    נראה חי שעלינו לשאוף לרמת התפתחות אישית שבה בכל רגע נתון נקבל את המציאות – זה האתגר של האנושות כאינדיבידואלים לאור השינויים החברתיים במבנה המשפחתי שאנו עוברים בעשרות
    השנים האחרונות
    אני באופן אישי לאחרונה משתדלת לעבוד על זה
    אחלו לי הצלחה :)

  • Efrat Ramati 23/02/2011

    מעניין שלא עוזב אותך העניין הזה למרות שנראה לי שבנית את החיים יפה מאז. מעניין איזה מעגל אתה סוגר.

  • גל ברקן 25/02/2011

    גילי היי,
    כשקראתי את מה שכתבת, ברגישות ובכישרון, עלתה בי המחשבה הבאה – אולי הכאב שמעוררים בך הזכרונות הוא כמו כל כאב אחר של הגוף, מכוון לאותת לך שמשהו לא בסדר, שאולי אותה האהבה הגדולה לא נגמרה, שאולי צריך עוד להיאבק עליה, לנער אותה ולהשיב אותה לחיים מלאים וזוהרים. משתמע ממה שכתבת שלא היתה לך כל כך ברירה בעניין, שכן צריך שניים לטנגו, ובמקרה כזה אני שמחה שידעת ללכת הלאה וליצור זוגיות חדשה ויפה, אבל הידידה הזאת שלך, היא מכעיסה אותי. לא תמיד זה הולך, אבל חייבים לנסות לגמרי הכל לפני שבוחרים בפתרון הקל של החלפת בן הזוג (קל מחד וקשה מאד מאידך, במיוחד אם יש ילדים).
    לאחרונה יותר ויותר זוגות סביבי מתפרקים, ואני מוצאת את עצמי נושאת בכל מקום שרק אפשר את לפיד האהבה שלא נגמרת, ומבטיחה לאנשים שזה לגמרי אפשרי.

  • תמונה אישית דורית לוי 19/03/2011

    מרגש לקרוא את הצד האחר , שכן אני מורגלת כל כך לשמוע את הצד שלה.
    ואולי, אולי , ככה מרגיש לי באינטואיציה הנשית, שהיית צריך להלחם עליה קצת יותר ,ואולי אני טועה וניסית. מה שנראה אצל גרושתך אינו קשור כלל באומץ אלא בתחושת יאוש גדולה . תחושת חוסר אונים שהובילה להחלטה לסיים את הקשר.

  • האם בעלך בוגד בך? | יחסים | סלונה 11/07/2011

    [...] גילי קצנלנבוגן – רגע הפרידה [...]

  • תמונה אישית לליב 01/08/2011

    יפה ומרגש

בחזרה למעלה