נמר של נייר

העיתונים עלו על הטרנד והם קוראים לשינוי כלכלי וחברתי, אבל מאחורי הכותרות נמצאים טייקונים עשירים שלא ייתנו לשינוי לקרות לעולם

22/02/2011
איילת מוהר קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS
» תודה על הדגים. צילום: Thinkstockphotos

בשישי האחרון נתקלתי במאמר של נדב איל, עיתונאי המשמש גם כעורך חדשות החוץ של ערוץ 10 ופרשן באולפן. איל כתב במוסף הפוליטי של סוף השבוע ב"מעריב" טור אמיץ על ה'טייקונים' וה'מובראקים' של מדינת ישראל, על האנשים שבשבילם אתם, אנחנו, עובדים רוב חיינו. אלא שהטור המצויין התפרסם בעיתון של טייקונים, וכמוהו גם טורו של בן כספית שכתב באותה הרוח ביום ראשון השבוע- תחת הכותרת "תנו לחיות בארץ הזאת". מילת המפתח: מהפכה.

כולנו רוצים עכשיו מהפכה, או לפחות לכתוב עליה. מהפכה זה קוּל. זו הפנטזיה הרטובה של תחילת 2011, רוח המרד מנשבת בין דפי העיתונים, מחליקה את קמטי הבורגנות ושואפת לצבוע את לחיי המעמד הבינוני באדום-עז. אלא שקצת מצחיק אותי לקרוא את הטקסטים של נדב איל ובן כספית על גבי עיתון "מעריב", למשל. כי 'מעריב החזקות'- גם הם חלק מאותה רשימת טייקונים עליה כתב איל נדב (טור מצויין, ובכל זאת). וגם זכי רכיב, המשקיע החדש בעיתון, לא בדיוק נחשב למעמד ביניים. מהפכות לא נעשות על גבי דפיו של עיתון-טייקון. מהפכות עושים ברחוב, ברשתות חברתיות, ברוח החשיבה המשתנה בעם. לא בחסות העיתון של המדינה או העיתון של ישראל או העיתון לאנשים חושבים או העיתון לטייקונים רחמנים. אי אפשר להיות טייקון וגם למחות על שלטון הטייקונים. זה לא עובד, העם לא קונה את זה. והעם עצלן, הוא זקוק לאש אמיתית, לא להולוגרמה.

הפרינט לא מת, הוא התאבד

בשנים האחרונות מדברים בלי סוף על 'מותו של הפרינט', של העיתונות המודפסת. זו מין בעיה קוסמטית כזו. אני בטוחה שאחוז גדול ממשקי הבית בישראל לא ממש מתעניין בה. מי שמחשב פעמיים מאיפה ישיג את הכסף לשלם על האוכל, על החשמל, על הזכות לחיות בכבוד- לא ממש מתעניין בגסיסת הפרינט או בהספדים הארוכים שמוספי הכלכלה מחברים לו. אבל מי שכן מתעניין זוכה לפעמים להיתקל בסיפורים מביכים שדולפים החוצה ממערכות העיתונים הגדולים. מדהים לשמוע כמה מלחמות פנימיות, קטנוּניות ונקמנות אישית ובעיקר היסטריה מאפיינים את המערכה הזו.

אחד העיתונים הגדולים, למשל, מקפיד על ברוגז-קולקטיבי עם כל מי שהעז לעזוב את שורותיו, אפילו אם פוטר ביוזמת העיתון. לא משנה כמה שנים עברו מאז; ואקום מוחלט מוטל על 'הבוגד/ת' (ואני מדגישה שוב: גם אם זה העיתון שויתר על שירותיו). ההוראה הבלתי כתובה היא שאין להזכיר את שמו/ה במסדרונות המערכת, שום פרוייקט שאותו אדם מעורב בו לא יוזכר/ יקודם/ יסוקר בין דפי העיתון, וגם אם יוזכר- יתעלמו משמו ופועלו או יקטינו אותו במכוון. קטנוניות בסיסית, שורשית, מהסוג החמוץ, שומר הטינה.

עיתונים גדולים, חשבונות קטנים

במערכת עיתון אחר וגדול לא פחות, לא יקבלו לעולם עיתונאי שכתב אצל המתחרים. גאוות יחידה, הם קוראים לזה ולא קושרים בשום צורה בין הנורמה המביכה הזו לבין העובדה שקצת קשה לטעון לאובייקטיביות כשאתה עסוק בלהרכיב רשימות מדוייקות של מי יקבל סיקור ומי יקבל התעלמות מופגנת. ובכלל, איך מרשה לעצמו גוף תקשורת לנזוף בשר ביטחון שאינו משתף פעולה במשך זמן ארוך עם הרמטכ"ל, או להעביר ביקורת על שר חוץ שמתעלם מראש הממשלה, כשהעיתון עצמו מקבל החלטות בנושאי תוכן שמקורן בברוגזים בארגז חול?

בנוסף, בשנים האחרונות מוצאים עצמם עיתונאים ותיקים, מוערכים וכאלה שהיו חלק מהתהוותו של נוף התקשורת המקומי – מוקצים מחמת משכורת. כל כך הרבה עיתונאים, פובליציסטים, בעלי טורים וסופרים שהיו חלק בלתי נפרד מהעיתונים היומיים והיוו גזע איתן לתחום הזה, ונתנו משמעות אחרת לחלוטין למילה "תוכן" ו"עיתונות", נאלצו לוותר על מקומם כיוון שהעיזו לרצות להשתכר בכבוד, בהתאם לכישרונם וניסיונם. עוד נשארו כמה כותבים נפלאים אבל הם מרוויחים סכומים מצחיקים, ומוחלפים חדשות לבקרים באחרים שיסכימו להשתכר הרבה פחות- ותרומתם האינטלקטואלית בהתאם.

מי שמנהל היום את העיתונים שרובכם פותחים בבוקר הם שני אנשים: זה שעסוק בלנהל רשימות של "מי עזב אותי ולכן שמו לא יוזכר לעולם כי האגו שלי הוא החתול הכי מפונק בשכונה", וזה שמנהל את מחלקת השיווק, אותה מחלקה שמה שמוביל אותה זה עוד מבצע למנויים חדשים; משהו בסגנון בואו תעשו מנוי אצלנו ותקבלו בכל יום מוסף שכולו תוכן שיווקי וקומוניקטים של יחצ"ניים ואם תתחייבו לשנה, תקבלו גם תלושים לקניות במכולת משה ובניו, תמורת זה תוכלו לקרוא כל יום עיתון שתכניו זהים לגביע גבינה כחושה, 1% אחוז שומן, דל תוכן.

איך אתם מגנים את שכר המינימום שאינו תואם למציאות הכלכלית, כשאתם עצמכם מבזים את העיתונאים הותיקים שלכם עם שכר כזה, ועושים הכל כדי לבטל חוזים קיבוציים?

לא פלא שכוחם של בלוגרים ברשת יעלה ואתרים כמו האפינגטון פוסט ימשיכו לפרוח (ומתי יהיה לנו אחד מקומי כזה?) כי כשהעיתונים הגדולים בישראל עסוקים במלחמות קטנוניות ובנקמנות אישית, מישהו חייב להישאר אובייקטיבי וחף משיקולי הוא-אמר-לי-ואני-אמרתי-לו. מהפכות זה יופי, זה רעיון מסעיר, ויש כל כך הרבה מה לשנות במדינה הזו, אבל בשביל לקדם מהפכה צריך קודם כל לוותר קצת על האגו. וכשעיתון מתנהל מתוך עמדה של 'הכל מותר לי כי אני טייקון, והאמת היחידה היא האמת שמתאימה לי', המהפכה לא תגיע ממנו. אז תעשו לנו טובה, ואל תנפנפו ברוחות המהפכה כטרנד. חכו שתהיה לכם מהפכה חברתית אמיתית לסקר, ותשתדלו לעשות את זה באובייקטיביות, לשם שינוי. בלי לקבל הוראות וליטופים מהטייקון שיושב בלישכת המו"ל.

קישורים רלוונטיים:
>> מפת הבעלויות של ענף התקשורת הישראלי- העין השביעית
>> מתוך הבלוג של איילת מוהר
>> תמונות: Thinkstock photos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • Tweets that mention מהפכה רק על הנייר | בחדשות | סלונה -- Topsy.com 22/02/2011

    [...] This post was mentioned on Twitter by Candy and Roy Rose, roni larom. roni larom said: RT @ayeletmohar: בוקר טוב טוויטר, טור חדש שלי בסלונה-הפעם על הטרנד החדש: 'מהפכה' ואיך העיתון שלכם קשור לזה. בואו לקרוא http://bit.ly/eJ5D67 [...]

  • תמונה אישית רונית הבר 22/02/2011

    פוסט מצויין איילת, ויהיה מעניין לראות מה יקרה למודל הנפלא של האפינגטון עכשיו, לאחר שנמכר לתאגיד הענק AOL

  • תמונה אישית איילת מוהר 22/02/2011

    תודה רונית :)
    מסכימה איתך לגבי האפינגטון ו- AOL. בהחלט מסקרן.

בחזרה למעלה