''למה עזבתני'': גיהינום יפהפה

מותר לגברים לצרוך פורנו, אבל אסור להם להיות רגישים. אז מה יעשה הגבר עם רגשותיו הסוררים? את הנורא מכל. על סרטה של הדר מורג, יצירה נדירה שמאלצת אותנו להתמודד עם מציאות מכוערת של עולם ללא חמלה

14/01/2016
שירה ריכטר קבלו עדכונים משירה
  • RSS

מתוך הסרט למה עזבתני צילום ורד אדיר

"למה עזבתני" הן שתי מילים שהגוף שלי זועק מספר פעמים ביום.

זה קורה כשצופרים לי באלימות בכביש, כשקופת החולים מסרבת לטפל בילד שלי, כשמעסיק גדול גונב את עבודתי.

למה ההתחשבות, העדינות והאכפתיות כערך עליון עזבו אותנו? למה עזב אותנו הידע שכל יצור ובעל חיים כאן יש לו ערך ובאנו לכאן כדי לטפל ולטפח צמיחה? ולא, לא צמיחה של הבורסה הכלכלית. אלא צמיחה של הקשבה, שובבות שלא על חשבון האחר/ת, חמלה, והתמודדות נבונה ומושכלת עם אי- הסכמה. כל פעם שאני חושבת על  "למה עזבתני" משהו בתוכי זועק קורא ובוכה יחד איתו.

הרצון לגעת והרצון שיגעו בנו הוא אחד הרצונות המרכזיים באמנות ובחיים. תינוקות ללא מגע אנושי הם אומללים, ומסתבר שאנחנו הבוגרות/ית לא מאוד שונות/ים מהם, כמו שאמר פרופ' גיליגן, חוקר האלימות הגברית.

הסרט "למה עזבתני" של הבימאית האמיצה הדר מורג, הוא לא בידור, והוא לא דרך קלילה להעביר שעתיים. למה עזבתני הוא סרט מעמקים, יצירת מופת אמנותית, מוקפדת, מקורית עד כאב, נדירה ביופיה הקשה, מטלטלת מבחינה רגשית, חזון אנושי פילוסופי שבדומה ליצירות השאול של הירונימוס בוש, לא לוקח שבויים. זוהי יצירה שלא רק נוגעת - זוהי יצירה קורעת.  

המפיקים יעל אבקסיס והלל רוזמן מ קסיס סרטים איכשהו מצאו דרך לאפשר לאמנית קולנוענית מורג לצייר עם הצלם שארק דה מאיו, גיהינום יפהפה. כל פריים ופריים מהפנט עד כדי כך שאין משמעות לזמן – וזה מפתיע, מכיוון שהסרט אכן מביא איתו "זמן אחר". יש שיקראו לזה "איטי". אני קוראת לזה :זמן של "אחר": אחר לאומי, אחר אתני, אחר כלכלי, אחר פיזי, אחר מגדרי, אחר מיני.

כאמנית אשר חונכה על ברכי האמנות האירופאית הקלאסית, אני חושבת שאחד הערכים החסרים לנו בתרבות כאן הוא ההערכה לאסתיקה ויופי. לא יופי של דוגמנית. אלא יופי המתבטא בתשומת לב לכל ידית ואריח בחיים ובסביבה שלנו. במיוחד התרבות היהודית, המצטיינת בטקסטים כתובים, סובלת מזלזול ביופי כערך עליון. (בין היתר בגלל פירוש הציווי "לא תעשה לך פסל או תמונה") יופי ואסתטיקה אינם חלק מרכזי מהתרבות ההיסטורית שלנו, ואחרי שחוזרים לארץ אחרי ביקור בערי אירופה, לא הג'ט לג, אלא ההסתגלות חזרה לכיעור העירוני המדכא, הוא הדבר הקשה.  

אין נשים? מה קורה פה?

מורג לוקחת אותנו בעזרת פיתוי היופי אל המעיים והאגן התחתון תרתי משמע של דרום העיר. למה עזבתני הפתיע ו"שתל" אותי כי חשבתי, שעם כל המודעות המגדרית של הדר*, היא תעסוק בנשים, אבל כמעט ואין נשים בעלילה של הסרט.

אין נשים? מה קורה פה? שאלתי עצמי. מה היא מנסה לומר לי? הסרט עוקב אחר יומו של נער ערבי (מוחמד דעאס), העובד בעבודה משמימה במאפייה. הוא לבד. הוא בודד. כמו רובנו, הוא כמה לקשר אהבה. מושא אהבתו – גבר יהודי בוגר (יובל גורביץ').

רוב המעסיקים הם גברים, וכולם כמעט גברים בעולם של גברים; ערבים, יהודים, בוגרים, ילדים, המנסים לשרוד בעולם של גברים. מבחינתי כאישה, הסצנה הכי לא מפורטת, היא הסצנה שמאירה על שאר הסיפור: הנער חוזר הביתה, כועס על אחותו הלבושה בצורה מסוימת, ומסולק על ידי אמו.

האנטי גיבור המדוכא חוזר הביתה ומנסה להיות מישהו. מוציא את זעמו ותסכולו על החלשות ממנו. שניות משמעותיות המספקות את הסיבה וקונטקסט למציאות של נשים. נשים הן בסך הכל שחקניות המשנה בטרגדיית המשנה של הטרגדיה הגדולה יותר של העולם הכלכלי הגברי.

מה שהדר עושה, לדעתי, הוא מהפכני. היא עוזבת את ההתעסקות עם המגדר של עצמה, כדי לעבור לצד השני, ולהביט על המציאות דרך עיניים של מי שבדרך כלל הוא המדכא הביתי - הגבר. המציאות של רוב הגברים, אם אינם שייכים לאליטה העליונה, - היא – חרא. הם עפר ואפר לרגלי הדרישות של התרבות של עצמם – הדורשת לספק כסף, אך לא רגש.

הגוף של הנער- כמו כל גוף של נער, צועק לאהבה וקשר. הוא מתאהב. לא כמו בסרטים. אלא כמו במציאות. נרקם קשר עדין, מרגש, עם דמות בוגרת, "קולית". האם הקשר יצלח? האם הנער העזוב, הנמצא בסביבה עזובה ומנוכרת, ימצא שייכות? לקראת הסוף עצמתי את העיניים (יש כאן אזהרת טריגר לרגישים/ות שבינינו). מרוב עצב וכאב לא יכולתי לנשום.

הדר מובילה אותנו, את החברה, את העין שלנו - נשים הרוצות שיוויון, א/נשים הרוצים עולם יותר טוב, אל המקורות.

תראו, היא אומרת. זה הרבה יותר גדול. תראו איך הם חיים, הגברים הללו. תראו את האומללות של אלו שאנחנו מעדיפות לשנוא. הם בסך הכל בני ערובה של משהו שהוא הרבה יותר גדול מהם.

כשאהבתו של הנער לא נענית כפי שהוא קיווה, הוא מפנה את הזעם ותסכול שלו אל איבר האהבה. אל הדבר שבגללו הוא סובל. וזה בדיוק בדיוק מה שעשינו, כחברה, לבנים ולגברים שלנו.

אנחנו דורשים/ות מהם להפריד בין הצורך הרגשי העדין והטבעי לאהבה וקשר, לבין הצורך הגופני. מותר לגברים לצרוך פורנו, אסור להם להיות רגישים. אבל בשביל לאהוב, אין ברירה אלא להיות רגיש! מה יעשה הגבר הרגיש עם רגשותיו הסוררים? כמה ברור וכמה כואב. הוא ינסה להיפטר מהדבר הגורם לו לכמיהה לקשר. רוב הגברים אכן חותכים את עצמם לשניים, ופשוט מפרידים בין הגוף לבין הרגש. התוצאה הוא סבל נפשי ורגשי איום ונורא. עבור גברים, נשים וטף.

הדרך היחידה באמת לפרוץ את שכר המלט ה"גברי" הזה השולט ברובנו, היא למרוד באתוס הגבריות.  אם אתוס הגבריות אומר לנו להיות חזקים/ות, עלינו להיות חלשים/ות. אם אתוס הגבריות אומר לנו להוביל, עלינו לאפשר לעצמנו להיות מובלים/ות. אם אתוס הגבריות אומר לנו לא לבכות, עלינו לאפשר לסרט לגעת בנו, לקרוע אותנו, ולאפשר לזעקה "למה עזבתני" הבוקעת ממנו למלא ולרכך את חלל ריאותנו.

אלו הדברים שהכי קשה לנו לעשות, ולכן ורק הם, אולי, כמו הים בסלע, יכרסמו באבן שעטפה אטמה וכיסתה את ליבותינו.

*(גילוי נאות: אני מכירה את הדר ואת אמה האמנית דבורה מורג)

>> "למה עזבתני" - לצפייה בטריילר

 שירה ריכטר היא מרצה רב - תחומית זוכה פרסים אוצרת, חוקרת מגדר, אלימות סמויה ואמנית. טקסטים שלה פורסמו בספרים בארץ ובחו"ל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה