טמטמת הריון

אם סלחנו לעצמנו על הרגשנות היתרה והשינויים הפיזיולוגים, מגיעה עכשיו מכת הנפץ: השריד האחרון לשפיותנו, כוח החשיבה שלנו, הריכוז והיכולות הוורבליות, נגנזו גם הם לטובת 'המצב'

17/02/2011
הכללית קבלו עדכונים מהכללית
  • RSS
» פתאום נפערים חורים שחורים בחשיבה. צילום: Thinkstock
מאת: קטי קמחי-ולדמן

בחלוף הימים והשבועות הראשונים, אחרי שתהיי מסוגלת לחשוב על עוד כמה דברים חוץ מההריון הזה, תגלי עובדה מפתיעה חדשה: הפכת לסנילית.

בביקור אצל תמר (בשבוע 6 להריונה), נאלצתי להתערב ולהשלים עבורה משפטים כשדיברה אל הילדים: "תפתח את הדלת לבד עם ה… נו… תסתדר כבר …. תלחץ על ה….."

"ידית", הוספתי לרווחתה.

ולא שתמר עולה חדשה. את כל 36 שנות חייה היא בילתה בארץ, אבל מילים פשוט נעלמות לה. נוסף על כך, בעלה מתלונן שהיא נחבלת כל הזמן ונופלים לה דברים מהידיים. כשהגענו חברות וילדים לבקר, הוא בירך על נוכחותי הלא הריונית "כדי שמישהי תתפקד כאן כמו שצריך".

נגנזו לטובת 'המצב'

הריון, קטן או גדול, קשה או קל, עייף או עירני, גובה מאיתנו לא רק מחיר פיזי, אלא גם מחיר מנטלי גבוה. פתאום, גם אצל המבריקות בינינו, נפערים חורים שחורים בחשיבה, כאילו האנרגיה שמופנית אל התאים המתחלקים שם במרץ באה על חשבון דברים (או תאים) אחרים.

אם סלחנו לעצמנו על הרגשנות היתרה והשינויים הפיזיולוגים, מגיעה עכשיו מכת הנפץ: השריד האחרון לשפיותנו, כוח החשיבה שלנו, הריכוז והיכולות הוורבליות נגנזו גם הם לטובת 'המצב'.

לא אשכח איך בהריוני הראשון לקחתי את בן זוגי אל מחוץ לעיר, להראות לו בית נפלא להשכרה שראיתי באחד המושבים בשרון. בטוחות וגאות ישבנו- כרסי ואני, מאחורי ההגה וניווטנו בביטחון אל ישוב אחר לגמרי. רק בכניסה ליישוב הבנתי שטעיתי בפנייה. תמרנתי שוב לכביש הראשי, פניתי שוב, אבל מעוצמת הפדיחה תקף אותי בלקאאוט נוראי שאילץ את הנודניק הצדקני שלצדי לשלוף מפה. אחרי שהוא כיוון אותי אל שער היישוב הנכון, הצלחתי לזכות בשארית כבודי כשהצלחתי (לגמרי לבד) להביא אותנו לפתחו של הבית שחיפשתי.

פשוט נורא קשה לי

בהריון השני כבר ויתרתי על נסיונות להבין כמה עודף מגיע לי מהמוכרות, ובהריון השלישי חיפשתי את המכונית בחניון במשך חצי שעה.

באחד מהריונותי דיסקסתי את המצב עם נועם, חברתי האהובה שהייתה, כמוני, בתחילת ההריון. "א' שאל אותי איך היה בשיעור פילאטיס והתביישתי לענות לו", סיפרתי לה בוקר אחד בשיחה טלפונית. "מה זאת אומרת?" היא תהתה, "פשוט נמאס לי לחזור על אותה התשובה. היה קשה. הכל קשה לי. קשה לי לקום, קשה לי לעבוד, קשה לי לבשל, להחליף חיתול, לנהוג, להיות עם הילדים. פשוט נורא קשה לי".

אם כולם אומרים שהריון זו לא מחלה, אז למה זה מרגיש כך? למה שבועות שלמים אני רוצה להיכנס למיטה באפיסת כוחות חצי שעה אחרי שיצאתי ממנה? למה הגוף שלי מותש כל כך, המוח שלי מחוק והסבלנות שלי ירדה מהארץ?

אפשר לתרץ ולהסביר באלפי מילים את המצב, אבל את בהריון, ולא בטוח שתצליחי להבין (בכל מקרה תצטרכי לקרוא את הפוסט הזה פעמיים כדי לוודא שבאמת קראת אותו). לכן, בשבועות של תחילת ההריון ההמלצה היא להישען על חברות שנמצאות בין הריונות, אמהות בגיל הבלות או אפילו בעלך. שיעזרו בבישולים, שיפנו את השקיות של הזבל ויזכרו אילו מנות פיצה בדיוק הילדים ביקשו להזמין (אחת בלי רוטב, עם גבינה, תירס וזיתים, אחת עם רוטב וגבינה, בלי תירס אבל עם טונה וזיתים).

דרמה קווין

ואיך אפשר לסיים בלי קצת בכי. גם אם את לא מהבכינית הגדולות, תמצאי את עצמך בוכה בהריון. בוכה תוך קריאת ספר נפלא, בוכה משיחה לא נעימה, בוכה מתסכול, מאהבה ואפילו מפרסומות טלוויזיה משפחתיות במיוחד. לפעמים היה נדמה לי שהבכי הזה משתמש בכל אלה רק כתירוץ להוציא את כל הדרמה שבפנים.

בשיא הדרמה לא תמיד היה לי ברור למה אני באמת בוכה, אבל לא יכולתי אחרת. הבכי הזה פשוט רצה לצאת, בלי שום קשר אליי או לתוכניות שהיו לי לאותו יום (שלא כללו פנים אדומות ועיניים נפוחות).

הבכי הזה בהריון, כמו ההקאות, לא תמיד מביא הקלה, אבל הדחקה שלו הייתה גורמת לי לייבב קלות מכל דבר במשך שבועות – כפי שאכן קרה לי בהריוני השלישי. אז כבר לא היה זמן להיסחף לאירועי בכי, ופשוט הייתי בוכה בנסיעות, בזמן שטיפת הכלים והשיא היה: בזמן שהקראתי לבכורי סיפור לפני השינה (מה שהפריע מעט לשטף הסיפורי).

בהמשך, שמחתי לשמוע שכולן בוכות בהריון. חלק יותר וחלק פחות, ואני לא המופרעת היחידה.

לכתבות נוספות במתחם הבלוגים של הכללית – לחצו כאן
קטי קמחי-ולדמן, אם לשלושה, עיתונאית, מטפלת בשיטת ‘התמקדות’, כותבת ומרצה בענייני הורות, סקס ותקשורת זוגית

תמונה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה