פרוטקשן בוטנים

בהפסקת עשר היה אברמיק ניגש אלי ובודק מה הבאתי. כשהבאתי משהו שעורר את תאבונו הוא אילץ אותי, באיומי מכות, להפריש לו את חלק הארי. במיוחד אהב את הבוטנים הקלויים. יהודה אטלס על ספרו החדש "אני רוצה לדבר אתך!"

28/12/2015
יהודה אטלס קבלו עדכונים מיהודה אטלס
  • RSS

ספרו החדש של יהודה אטלס

הילד שהכי פחדתי מפניו בכיתה ב' היה אברמיק. ילד מנומש, יותר חום מג'ינג'י, תוקפני, פרא אדם. מאז תחילת כיתה ב' ­-­ הראשונה שבה הלכנו, ילדי עין עירון, לבית-הספר היסודי ("העממי") בכרכור - אברמיק היה מתעלל בי. תמיד איים עלי במכות אם לא אעשה מה שביקש. פחדתי ממנו פחד מוות, כי הוא היה ידוע כילד מרביצן, פראי, אלים, ואני לא ידעתי איך להתגונן מפני כאלה.

הלכנו לבית-ספר עם ילקוט על הגב ובו, מלבד הספרים, המחברות והקלמר, גם שקית אוכל מבד, רקומה בפרחים. את שלי רקמתי בעצמי, עם 'יהודה אטלס' באותיות דפוס צבעוניות. בשקית היה הסנדוויץ' לארוחת עשר, לפעמים גם פרי כלשהו, או משהו טוב אחר.

לעיתים קרובות נהגה אמא שלי לשים בה, ליד הכריך, משהו שאהבתי במיוחד: בוטנים קלויים. בוטנים היו אחד הגידולים שגידלנו בשדה, ואחרי ששוּוַק היבול נשאר תמיד במרפסת או במחסן חצי שק, לשימוש עצמי.

אמא היתה קולה את הבוטנים בסיר-פלא עגול, על הפתיליה הגדולה. בזמן הקלייה התפשט בבית ניחוח שלא מן העולם הזה. מדי פעם היתה אוחזת בסיר בעזרת מגבת ומנערת אותו, כדי שהבוטנים יתערבבו היטב ויִיקלו מכל צד. תוך כדי ניעור היו נושרים, מהפתח העגול שבאמצע, כמה בוטנים לוהטים, ואני הייתי ממהר להרים ולפצח אותם ולשים בפה. לפעמים הם השמיעו בפה תססססס ופה ושם גרמו לכוויה קלה בלשון.

בהפסקת עשר, בכל פעם שהוצאתי את השקית הרקומה, היה אברמיק ניגש אלי ובודק מה הבאתי. כשהבאתי משהו שעורר את תאבונו הוא אילץ אותי, באיומי מכות, להפריש לו את חלק הארי. במיוחד אהב את הבוטנים הקלויים. הגיע המצב לידי כך, שכשהוצאתי את שקית האוכל הייתי ניגש אליו ומוסר לידו אוטומטית מחצית ממנת הבוטנים. זו היתה ממש סחיטה באיומים, פרוטקשן, מצב שנטע בי תחושה של קרבן לעוול, של אין אונים מול כוח, של אין-צדק-בעולם, של 'כל דאלים גבר', שנותרה בי הרבה זמן.

הרבה דברים השתנו בחיי ילדים מאז ועד היום. מצב האלימות ביניהם לא רק שלא השתנה לטובה אלא שלדעתי אף החמיר. היום הילדים הרבה יותר אלימים ומלאי זעם ואיבה ומרשים לעצמם לגרום כאב למי שלא מוצא חן בעיניהם. היום גם עומדים לרשותם כלים חדשים, דיגיטליים, שבעזרתם הם יכולים להרוס ילד ולהביאו לידי התאבדות מבלי שנגעו בו פיזית.

בכל הזדמנות שמדברים על 'זכויות הילד', אני נוהג תמיד לשאול: רגע, ומה עם חובות הילד? ליד מגילת הזכויות צריך שתהיה תלויה גם מגילת החובות. ביניהן - האיסור המוחלט על ילד, על כל אדם, לגעת באופן מכאיב או פוגע בגופו של אדם אחר. כשם שאסור לילד לקחת ללא רשות פריט כלשהו מתוך תיק של ילד אחר, כך אסור לו לגעת בו לרעה, להכאיב או להזיק לו.

על נושא זה, של בריונות ילדים כלפי ילדים, נסוב ספרי החדש, ספר מצויר (איורים: גיא מורד), ששמו "אני רוצה לדבר אתך!". מקורו במה שקרה לבנִי פעם, לפני שנים, כשהיה תלמיד בכיתה ג' או ד'. ילד בכיתתו נהג להציק לו והוא שיתף במצוקתו אותנו, את הוריו. הייתי אז עדיין תחת השפעתן הברוכה של כמה סדנאות ב"פורום" של לנדמרק, וכשהוא סיפר לנו על הסבל שהוא סובל מדי אותו ילד, שאלתי אותו, ברוח ה'פורום': "ניסית לדבר עם הילד הזה?" הוא השיב: "אבא, זה ילד שאי אפשר לדבר אתו!" אמרתי לו: "אולי בכל זאת?" והוא, די כועס על הנימה ההורית ה'חינוכית', ענה: "אין סיכוי!"

את מה שקרה אחר-כך תוכלו לקרוא בספר, שיצא בימים אלה בהוצאת 'כתר'. אומר רק זאת: נדמה לנו, ההורים, ונדמה לילדים שלנו, שהם מפעילים עלינו מחיקון, שבעזרתו הם מוחקים על המקום מה שאנחנו אומרים להם, מטיפים להם, מייעצים להם. נדמה לנו ולהם שהם לא מקשיבים לנו וזהו. כי מה ההורים כבר מבינים?!

ובכן, לדעתי זה לא נכון. דברי הורים שוקעים איכשהו בתודעת הילד ובמוקדם או במאוחר, ביודעין או שלא ביודעין, הוא ינסה לעשות מה שייעצנו לו; או כדי לבדוק אם יש ממש בעצה או כדי להוכיח לנו שאנחנו לא מבינים כלום.

ולמי שרוצה, לספר-הילדים הזה, לתוכנו ולכותרת שלו, יכולה להיות גם משמעות פוליטית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה