''לפני 18 שנה יצאתי לבדוק איך מגדלים ילד עיוור''

היום לפני 18 שנה הרגישה נורית שהשמיים נפלו על ראשה בחבטה אדירה: אחרי שהתחלף הסטטוס שלה מרווקה לאם חד הורית לילד עיוור, היא החליטה לגדל את בנה היחיד בבית שעשוי מחלומות ומצלילים

16/12/2015
נורית קבלו עדכונים מנורית
  • RSS

אם ובנה. צילום: שאטרסטוק

היום לפני 18 שנה, הרגשתי ש"השמיים נפלו על ראשי בחבטה אדירה" וכאילו תהום בלי תחתית חשוכה נפערה מתחת לרגלי ושאבה אותי אליה, ואני רק צנחתי וצנחתי בעלטה מוחלטת. בימים הבאים, הרגשתי שדרכי חסומה ואין לי מושג לאן עלי לפנות ולמה ואיך. לקיתי בשיתוק תודעתי רווי כאב, דמע  וכעס. את התקווה לא ראיתי אז.

לא ירוק, לא כחול ולא פרחים

היום לפני 18 שנה, נולד בני היקר והאהוב, יונתן. תינוק יפהפה, מתוק אמיתי. הוא נולד עטוף בהילה זוהרת שנעלמה מעיניי שלי באותה עת. אותי עטפה העלטה, ואותו עטפה הילה זוהרת נעלמה. הודיעו לי שהבן שלי נולד עיוור. את הדמעות אי אפשר היה לעצור במשך חודשים אחרי כן. המחשבה הראשונה שאני זוכרת היתה "אלוהים, למה? הבן שלי לא יראה צבעים, לא ירוק, לא כחול ולא פרחים. איך הוא יוכל להנות מהדברים היפים שיש בעולם?".

ביום אחד השתנה לי הסטטוס והפך למורכב ומסובך  ולא משנה מאיזה כיוון בודקים אותו. הסטטוס התחלף מרווקה לאם חד הורית לילד עיוור. שינוי הסטטוס לאם חד הורית היה צפוי. הייתי מוכנה לו ובשלה לכך. אבל "אמא לילד עיוור" - זה סיבך את המצב לגמרי. שלושה שבועות נשאר יונתן בבית חולים. ואני יצאתי לבדוק איך מגדלים ילד עיוור. לבדוק מסגרות, לבדוק צרכים, רציתי לבדוק אם אני יכולה להעניק לו את כל מה שהוא צריך. הפחד הגדול היה שלא אוכל להעניק לו את כל התנאים הרגשיים והכלכליים שהוא צריך כדי לגדול ולהיות אדם מאושר. הייתי חייבת לבדוק לקראת מה אני צועדת ביחד איתו.

בית שעשוי מחלומות ומצלילים

כל יום במשך שלושת השבועות הראשונים הגעתי אליו מספר פעמים ביום כדי להיות איתו, להאכיל אותו, לשיר לו, להשכיב אותו לישון ולבכות. היה בי פחד גדול. בלילות התעוררתי פעמים רבות עם פנים רטובות וכרית ספוגת דמעות. הפסקתי לבכות בלילות, ביום שהבאתי אותו הביתה. באותו יום גם החלטתי שאני מגדלת אותו בבית שמח, פתוח, מאושר, עם הרבה אהבה והרבה מוסיקה שילוו את שנינו ביחד.

השנים עברו. אי אפשר להגיד שהיו שנים קלות - אבל כן הצלחתי להעניק לו את כל מה שהוא היה זקוק לו. כל שלב, כל גיל וכל מצב דרש התייחסות מיוחדת. עזבתי מקום עבודה מבטיח כדי להעניק לו את כל תשומת הלב לכל שלב ולכל קושי שהתעורר. כילד, הוא היה ילד מקסים, שובה לב, יפהפה וחכם. סקרן ואוטודידקט ששום דבר לא "נעלם" מעיניו.

היום, יונתן בן 18, נער שמח ומאושר, עצמאי כמעט לחלוטין. כרגע לומד לבגרויות, עסוק ב"להגיע כמה שיותר גבוה" והתחיל להתדיין עם הצבא לקראת שירות התנדבותי משמעותי. אהה, ושכחתי לספר לכם, שהיום אני רואה את ההילה הזוהרת שעוטפת אותו. ההילה הזו היא האופטימיות והשמחה והיא מדבקת. אני מודה לאלוהים שנתן לי את יונתן וסומכת עליו שתמיד יאיר את דרכו של בני בהמשך לקראת חיים בוגרים ועצמאיים. לקראת מימוש והתגשמות כל החלומות שהוא אורג.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה