הרהורים על מהפכה

עד שיגיע היום בו נצא לרחוב לצעוק את זכויותינו כאזרחים, אני אסתפק בהפיכה בחיי האישיים: להודות שילדיי אינם מושלמים, לאכול בלי חשבון, לבקש העלאה

15/02/2011
ענבר דותן קבלו עדכונים מענבר
  • RSS
» מהפכה! תמונת אילוסטרציה: Thinkstockphotos

מאז המהומות בטוניס ולאחריהן במצרים, כולם מדברים על מהפכה.

כמגישת תוכנית חברתית (‘אמא עצבנית‘, ימים א-ה בין 12:00-14:00 רדיו חיפה, שווה להאזין), החלום הרטוב שלי מתרכז רובו ככולו ביום בו תגיע אותה מהפכה חברתית-אזרחית. אני מצפה בקוצר רוח לאותו יום בו נרים את ראשינו, נאמר את דברינו, נתאחד, נתאגד, נצא לרחוב כדי לצעוק את זכויותינו. וכשזה יגיע (מחירי דלק, תקציבים לחינוך, חינוך, התייחסות הולמת לקשישים, שרותי בריאות בפריפריה… לא חסר מה ועל מה לצעוק), נרקוד כולנו עם סרפנים או כל מה שיהיה באופנה, לא נפסיק לשיר ולא נלך לישון.

בינתיים, עד שאותה מהפכה תגיע, אני מרשה לעצמי להציג את הדברים האישיים בהם הייתי רוצה לעשות מהפכה.

הילדים

ראשון המהפך קשור לעובדה ההכרתית שהילדים שלי לא מושלמים.

זה קשה. מתסכל. לא נעים, אבל זו האמת. בעידן בו הילדים של כולם מושלמים, לבוא ולומר "שלי לא" דורש המון אומץ.

בכלל, מה הקטע של כולם עם המושלם הזה? הילדים שלהם באמת כל כך מושלמים ולא קשה להם בחשבון או מבחינה חברתית? באמת כולם מוכנים לאכול ירקות ולא פוחדים משום דבר? הם באמת לא צריכים עזרה ולא רבים אחד עם השני? בבית שלי היא- 13 רבה איתו- 9 כמעט על הכל. לפעמים אפילו על אוויר, שלא לדבר על שלט הטלוויזיה. והבית המושלם הזה של כולם, עם הכלים המושלמים שמצאו באיזה טיול מושלם שעשו ביום מושלם לאזור השרון (מיותר לציין שאת הכלים קנו במחיר מ-צ-ו-י-ן).

הם באמת אף פעם לא מתבאסים משיחת טלפון מהבנק, שמזכירה להם שהחודש אין אפשרות גם לחוג סוסים, גם דיקור להפחתת חרדות וגם מורה פרטית לחשבון? זה רק אצלי? אולי. ואולי זה הזמן למהפכה, אולי זה הזמן לקרוא לכולן (כולן, כיהם לא מבינים בכלל מה הסיפור) כדי לומר- אצלי זה ממש לא מושלם, ויש לי מתבגרת בבית שקשה לה נורא בחשבון והיא רבה איתי המון, והחדר שלה רחוק מלהיות מושלם והבן שלי, מתוק שלי, זה שמפחד (קצת) מהחושך וחושש להביע רגשות, וכן זה בסדר ואולי זה יעבור ואולי לא ואולי נצליח ליצור ארגון של אמהות אמיצות שמודות: הילדים שלנו לא מושלמים. שלי לא, בכל אופן.

המשקל

ואפרופו ילדים, מהפכת המשקל.

פעם, לפני הילדים, המחוג של המשקל לא חצה את השישים, ואז עוד חשבתי שאני שמנה. כל ילד הוסיף לי כמה ק"ג (שלא נדבר על היקף המותניים) ואני מרגישה כל כך שמנה שזה מתסכל.

אני בטוחה שאם הייתי מקדישה טיפ’לה זמן למלמל לעצמי: "אני בסדר. המשקל שלי תקין. לגילי. ולשתי לידות", הייתי מקבלת ביתר הבנה את מידת ה-40 שלי (טוב, נו, לפעמים 42).

אני מכירה מישהי שרוצה לעשות עכשיו לובינג למשקל אחר. אמרתי לה שזה יופי של רעיון ושאני מקווה שהיא לא בונה עליי, כי אני ממש לא שמנמנה ("בטח בטח" צועק הקול הפנימי שלי, "לא שמנמנה עאלק. שמנה. ענקית. גועל נפש. תגידי תודה שאת נשואה, בהמה").

מהפכת המשקל הפרטי שלי נדונה בהרבה מאוד פורומים ודיונים, ואפילו חוקקו חוק לטובת דוגמניות בעלות משקל נורמלי וחוק נגד פוטו שופ, ואני בעד החוקים הללו. אני בעד משקל תקין ונורמלי בשביל שהבת שלי תבין שאנורקסיה זה לא בריא ("בטח", חוזר אליי הקול הפנימי, "בשביל הבת שלך, ברור" שקט, אני מצווה עליו).

בא לי אוכל! בא לי לטבול ת’לחם ברוטב, בא לי עוד פסטה, בא לי משהו מתוק וקפה עם שתיים סוכר, בא לי לאכול בלילה ולזלול בשבת, כולל במוצאי שבת. ואז אני נזכרת בהוא שצוטט ב-ynet שקונן על כך שהתחתן עם סקסית שהעלתה הרבה מאוד קילוגרמים בהריונות ושהוא לא נישק אותה כבר שנים. אופס, הלך לי התיאבון. אבל לא עבר לי החשק למהפכה. זה עוד יגיע.

המשכורת

מה עכשיו? כבר צעקתי בכל העיר שהילדים שלי לא מושלמים ואני אוהבת אותם בדיוק איך שהם. אכלתי מכל הבא ליד, השמנתי והרשיתי לעצמי ללבוש בגדים נוחים (ולעזאזל עם העקבים האלה, בגיל 40 זה ממש לא נוח). הרשיתי לעצמי להזמין אנשים לבית הפשוט שלי. אין לי סלון in וגם לא תאורה in או גינה מהממת, אפילו משטח עבודה נוסף במטבח אין לי (אני יודעת שיש לזה שם מיוחד! תתבעו אותי! לא זוכרת מהו!), והחדרים פשוט פשוט פשוט פשוטים ואני מהלכת לי זקופה (אין עקבים) ומחייכת (בגלל הסוכר).

נשארה מהפכה סופית. זו שתגדיר אותי כ’מוצלחת’. מהפכת ה-’מגיעה לי תוספת שכר’.

על פי טורים של ‘מומחיות’ לנושא, שיחת העלאה במשכורת עם הבוס אמורה להיות קלה. אני יודעת שאני טובה ואני יודעת גם כמה אני רוצה להרוויח. יש לי קשרים טובים עם מזכירתו של הבוס ואני יכולה לקבוע פגישה למתי שבא לי, ובכל זאת אני מפוחדת (מבועתת יותר יתאים, אבל אני מנסה לשמור על טיפת כבודי האבוד).

אני, שכל יום צועקת את האמת שלה ללא חשש ומורא, פוחדת משיחה עם הבוס. זו שמעזה להגיד לכל העולם שהחיים שלה, הילדים שלה, המשקל שלה והבעל שלה, אף אחד מהם לא מושלם, פוחדת משיחה של שלושים (הגזמתי) דקות עם הבוס.

ממה אני כל כך מפחדת- מתשובה שלילית? מביטול הבקשה שלי? מתשובה גברית בסגנון "בואי נדבר בעוד חודשיים?"

אני טובה, קיבינימט!

אז למה אני מפחדת, ואיזו מהפכה אני צריכה לעבור כדי לעמוד מולו ולדרוש תוספת שכר?

מתי סוף סוף תתעורר אותה ענבר חזקה שחבויה בי ותרשה לעצמה לעשות מהפכה?

>> מתוך הבלוג של ענבר דותן

תמונות אילוסטרציה: Thinkstockphotos




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה